חדשות התגובות

ערן ענן

אוכל אינטרנט איפה הם היום? גרעין דבל"א החיים 1.0 היסטוריה איילית המלצות המצפן הפוליטי העורף הערות לעצמי הצעות לסדר היום התוכנית הכלכלית ויקיפדיה זו זכות לתת שירות טלוויזיה טרולים טריוויה ידיעות שלא תראו בעיתון כדאי לקרוא כולנו חיים כאן ביחד לאומיות ישראלית מדעי החברה מוזיקה מונחים שנכנסו לשיבוש שוטף מטא-בלוג נוקדנות ספרים עיתונות פוליטיקה פילוסופיה בשני גרוש פלסטינים פרגמטיקה קולנוע קטנונית קצרים רדיו רעיונות בשקל רשומון שורות משירים שימושיות שמתם לב ש תגובות/טוקבקים תיק תקשורת תנ"ך תקשורת תרבות הרשת

אצלנו בחצר

בלוגרול

ואני גם כאן

כדאי לקרוא

ורק בגבעתיים (לא) אפס-שתיים

Site menu:

חיפוש באתר

רסיסים

 

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר'    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

עוד באירופה

זכויות יוצרים

איך ב"הארץ" הופכים את דברי ד"ר חנה קהת

(תודה לידידיה מהאייל הקורא שהבחין בידיעה ובאופן בו נערכה ופורסמה)

ב"הארץ" ראיינה העיתונאית נרי ליבנה את ד"ר חנה קהת, מייסדת "קולך", בעניין פרשת הרב מוטי אלון. ככה דיווחו על זה באתר האינטרנט של הארץ:

בעמוד ראשי הופיעה תמונה של חנה קהת והכותרת: "האם הרעש סביב אלון נבע מהיותו הומו"?

לכתבה עצמה נתנו את הכותרת הבאה: שיחת היום | "חנה קהת, האם הרעש סביב הרב אלון נבע מהיותו הומו?"

אבל כשקוראים את הכתבה, רואים שבעצם כתוב:

ד"ר קהת, האם ייתכן שכל הרעש סביב מרדכי אלון נובע מהעובדה שהוא הומוסקסואל?

חד משמעית לא. פורום "תקנה" מטפל בהטרדות מיניות על פי חומרת ההטרדה ולא על פי הנטיות המיניות. הרעש נובע מחומרת העבירות, מהעובדה שמדובר בתקיפות של ממש ומכך שמדובר ברב שהצליח להפוך את עצמו כמעט לקדוש.

אותו רעש היה מתחולל גם אם מרדכי אלון היה תוקף נשים שבאו להתייעץ אתו?

אני מאמינה שכן. אני גם בטוחה שפורום "תקנה" טיפל באותה חומרה ברבנים שהטרידו גברים או נשים. אנחנו היינו שותפות להקמת "תקנה" בגלל שבמקרים אחרים שטיפלנו בהם גילינו את חוסר המודעות של הרבנים לכל נושא ההטרדות המיניות. לא רק שלא היה ברור להם שזה לא חוקי, הם לא היו מודעים אפילו לכך שמדובר בתופעה מגונה ופסולה. טיפלנו עוד קודם במקרה של קופילוביץ' מנתיב מאיר שהטריד תלמידים רבים והרבנים גוננו עליו, במקרה של יצחק כהן ובמקרה של הרב אבינר. הדיון בנושא של הרב אבינר התרחש כולו בבית הדין הרבני ונמשך כמעט שבע שנים והסתיים רק לפני חודשיים כשנגזר שהרב אבינר לא ייעץ יותר לנשים.

אז מה היה לנו כאן? בעמוד הראשי רמזו לנו שד"ר חנה קהת אומרת שכל הרעש הוא בגלל שאלון הומוסקסואל. בכותרת הכתבה בחרו בניסוח מעורפל ותמוה – לצטט מדברי המראיינת ולא מדברי המרואיינת. זו טכניקה מוזרה ופסולה בעיני, שהרי היא מאפשרת לומר כל דבר בלי קשר לדברי המרואיין. ולראיה, בראיון אומרת ד"ר קהת בדיוק את ההיפך.

האם זהו חוסר מקצועיות, זדון, צהבהבות, אידאולוגיה, או משהו אחר? אולי נרי ליבנה או מי מעורכי "הארץ" לא מאמינים לד"ר קהת ולכן בחרו לתת את הכותרת הזו? למערכת "הארץ" פתרונים.

לקריאה נוספת: עלי כותרת, איזה רופא ממליץ על מכות?

דודל מציגה: בהצלחה במיטה! ב-Center Two

(עוד ידיעה שלא היתה, בפינתנו you're damned if you do, and you're damned if you don't. הפעם זו ידיעה שדווקא יכול להיות שהייתם רואים בעיתון, אם בגוגל היו מחליטים אחרת)

מנוע תרגום הדיבור לטקסט בטלפון החדש של דודל לפעמים הופך מילים תמימות לקללות. הסיבה, לדברי החברה: כדי שהתרגום יהיה נאמן ככל האפשר למקור

אחד היישומים החדשניים ביותר של הטלפון החדש של דודל, ה-Center Two, היא היכולת שלו לזהות דיבור ולתרגם אותו לטקסט. אולם מתברר כי התרגום הזה לפעמים מספק הפתעות בלתי צפויות.

סוכנות הידיעות פוינטרס גילתה כי מנוע התרגום אינו מושלם, ולפעמים מילים מסוימות מתורגמות לקללות. לדוגמה המשפט "יש לי כלב מסוג פיט-בול" הומר ב"יש לי כלב מסוג שיט-בול". המשפט "good luck tonight" הומר ב"good fuck tonight".

דובר דודל מסר בתגובה לשאלת פוינטרס כי החלפת המילים בקללות היא תוצאה מצערת של העובדה שתרגום דיבור לטקסט אינו מושלם ב-100% לאור העובדה כי הכלי לתרגם קול לטקסט עדיין לא הושלם.

"איננו מסננים תוצאות פוגעניות או בלתי הולמות מפני שאנחנו רוצים להימנע מהתערבות בתהליך התרגום. הנחנו שאם נתערב בכל זאת בתהליך ונסתיר מילים בלתי הולמות, יתקפו אותנו על כך שאנחנו מכניסים השקפת עולם פוריטנית לטכנולוגיה במקום להשאיר אותה נייטרלית".

"המטרה הסופית היא להחזיר בדיוק את מה שאתה אמרת ואנחנו עובדים על שיפור הטכנולוגיה כדי להתאים אותה לצרכי המשתמש".

קדוש (3)

והפעם ג'ורג' מיטשל קיבל הילה בתצלום של AP שמופיע בידיעה הראשית של "בארץ" (בפעם הקודמת זה היה מוחמד ברכה)mitchel

מתג אחד למשול בכולם

כשאתה לא משלם על צריכת החשמל שלך, או משלם עליה, אבל לא במישרין (למשל אנחנו, שגרים בסוג של מעונות) אתה קצת פחות מקפיד לכבות את האורות כשאתה יוצא מהבית. איך אפשר להקל על הכיבוי, ולעודד חיסכון בחשמל? על ידי מתג אחד שיכבה את כל מה שאפשר לכבות כשיוצאים מהבית.

זריזי מחשבה אולי יגידו "אבל יש לך מתג כזה – המתג על הפיוז השולט על המאור בדירה". וזה נכון. אבל המתג הזה נמצא חבוי בתוך ארון, ולא ממש מזמין אותך להוריד אותו.

אז מה אפשר לעשות? חשבתי על הרעיון הבא: אפשר לפרוש בדירה שתי רשתות חשמל: אחת רגילה, ואחת של "הדברים שאפשר לכבות". כל שקע יחובר לשתי הרשתות, ויהיה מעליו מתג אשר בהסטתו יועבר השקע מרשת אחת לשניה. כך למשל נוכל לכוון את השקע כך שמנורות שולחן ושאר אביזרי חשמל קטנים שאפשר לכבות (לא השעון המעורר החשמלי)  יחוברו לרשת "הדברים שאפשר לכבות". וכאשר נחבר מכשיר חשמלי אחר לשקע, נוכל להסיט את המתג ולחבר את השקע והמכשיר לרשת החשמל הביתית הרגילה.

בכניסה לבית אפשר כעת להתקין מתג אחד, ולא בארון החשמל אלא זמין ומזמין, אשר ישלוט ברשת "הדברים שאפשר לכבות", ואותו ורק אותו נכבה כשנצא.

האג'נדה של רותי

רותי סיני מפרסמת במעריב מאמר נגד הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. בחלק הראשון של המאמר היא שואלת מדוע לעצור רק בצריכת שירותי זנות ולא להמשיך לפורנוגרפיה, שיחות אירוטיות ואפילו לשוק הפרסום המחפצן נשים. אני לא הולך להיכנס לדיון הזה, למרות שיש לי גם מה להגיד עליו. אני כמובן גם מסכים עם סיני שהמדינה צריכה לרדוף בראש ובראשונה את סוחרי הנשים והסרסורים, ולהפעיל תוכניות גמילה מסמים וסיוע לנשים לצאת ממעגל הזנות. על כך אין לי ויכוח.

סיני מכירה בכך שבמדינות מסוימות – שוודיה למשל, העבירו חוקי הפללת לקוחות זנות, אבל כותבת:

בכל מקרה, לא כל פתרון שמתאים לשבדיה מתאים לישראל. השוויון בין המינים הוא אבן יסוד של החברה השבדית. נשים מהוות שם מחצית מהמחוקקים והשרים. החברה השבדית הומוגנית. רמת הצייתנות שלה לחוק גבוהה. לא כך בחברת מהגרים רב-תרבותית.

צרכני הזנות בישראל משקפים את פני החברה – בני טובים וידוענים שחוגגים מסיבות רווקים, אנשי עסקים שמשלמים שוחד מיני ללקוחות מחו"ל, גברים ערבים וחרדים, עובדים זרים ששוהים בישראל בלא בנות זוג, תיכוניסטים שמתנסים בחוויה מינית.

להפללתם תהיה רק תוצאה אחת – העשירים יצרכו זנות בדירות ומלונות פאר, הרחק מידם של שוטרי מחלק המוסר. השאר יסתכנו בביקור אצל זונות במקומות מסתור וישלמו לסרסורים ש"יגנו" עליהם.

ואני שואל: ולמה זה רלוונטי? נגיד שאכן זה יהיה המצב, האם לא יהיה זה שיפור משמעותי? הפללת הלקוחות וכמה הרשעות מתוקשרות יביאו לדעתי לרתיעה מסוימת ולהקטנה משמעותית בכמות צרכני הזנות. והקיטון הזה יועיל במיוחד לשכבה הפגיעה ביותר – לא "זונות הצמרת" המועטות המשרתות עשירים בבתי מלון, בסגנון פרשת המושל אליוט ספיצר, שאני חושב שאין מחלוקת שהן נמצאות נמוך בסדר העדיפויות של הוצאת נשים ממעגל הזנות – אלא באותן קורבנות סחר בנשים המנוצלות בבתי בושת ונאלצות לקיים יחסי מין עשרות פעמים ביום עם עשרות גברים. אם נקבל את ההנחה (שאני חושב שהיא סבירה) שזנות, לא משנה מה נעשה, לא תעלם לגמרי מהעולם, מדוע סיני מוותרת על אמצעי שיפחית את מספר הלקוחות ויקטין את שוק הזנות ולכן את מספר הזונות ואת המוטיבציה של סוחרי נשים וסרסורים לעסוק בכך? כי היא חוששת לא יאכפו אותו מספיק? אז שתפעל להגברת האכיפה, כמו גם להגברת האכיפה נגד סרסורים וסוחרי נשים, אותה היא משבחת.

אני חושב שהסיבה היא אחרת, וכאן נכנסת האג'נדה של רותי סיני. אני חושב שסיני יודעת שהצרכנים שיתפסו הם בעיקר מתת-קבוצה של האוכלוסיות שמנתה: עובדים זרים, ערבים, חרדים, ושאר אוכלוסיות חלשות/מוחלשות, כי האוכלוסיות החזקות יותר "מכירות את המערכת" יותר טוב ויתפסו פחות (כמו העשירים בהסבר שלה לעיל). אני מעריך שסיני חוששת שזה יחזק בקרב הציבור הישראלי את הסטיגמות על אותן אוכלוסיות, בצדק או שלא בצדק. אבל במערך השיקולים שלנו, מה חשוב יותר? סטיגמות על ציבורים מסוימים, או הקטנת תופעת הזנות? לי התשובה ברורה.

קורבנות שליט

לא הייתי רוצה להתחלף עם גלעד שליט ומשפחתו. לא הייתי רוצה להיות כלוא באיזה מרתף בעזה, מנותק ממשפחתי ומהעולם החיצון, חרותי נשללה ממני. לא אדון לגורלי, אשר נתון בידי זרים עוינים.

לא הייתי רוצה להיות גם אביבה ונועם שליט. להתגעגע לבני החטוף. לדאוג לשלומו, לתהות אם אי-פעם יחזור חי. לעמוד חסר אונים מול פוליטיקאים שצריכים להכריע אם לשלם את המחיר שנדרש תמורת חרותו של בני.

לא הייתי רוצה להיות אהוד אולמרט או בנימין נתניהו, ולעמוד מול משפחת שליט מחד, הכמהה לבנה, ומול ראש המוסד מאיר דגן מאידך, אשר ככל הנראה סבור ששחרור רוצחים משמעו צפי לפגיעה קשה מאוד בביטחון אזרחי מדינת ישראל, כשברקע מהדהדת עסקת ג'יבריל.

לא רוצה להיות אף אחד מהם בעוד שנה כשישראלים שבן-משפחה שלהם ירצח במישרין או בעקיפין על ידי אחד המשוחררים בעסקה המתרקמת יבואו להביט לכל אלו שמניתי לעיל בעיניים. אולי בצעקות. אולי בשתיקה רועמת וזעם כבוש. יהיה ודאי מי שיכנה את אותם נרצחים "קורבנות שליט".

הלוואי והחיים היו יותר פשוטים.

לא שישים ושבע אלא ארבעים ותשע

בימים האחרונים יש קצת התחממות בגזרת ההתבטאויות בסוריה ובישראל לגבי משא ומתן או עימות צבאי. זו הזדמנות לומר משהו על טרמינולוגיה. בדרך כלל משתמשים במונח "גבולות שישים ושבע" או "קווי שישים ושבע" (ולפעמים מוסיפים "בתיקונים מסוימים") כדי לתאר את קו הגבול אשר אמור להיות מסומן בהסכם. אני מלכתחילה חושב שאין שום קדושה בקו הפסקת אש זה או אחר, ושההתייחסות הכמעט-דתית אליו, כאילו יש בו איזשהו "צדק" היא מוזרה. אבל במקרה הסורי המונח הזה בעייתי במיוחד. להלן ציטוט מוויקיפדיה מהערך גבולות מדינת ישראל:

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטחה של מדינת ישראל. במאי 1948 התקדמו הסורים, ואף החזיקו בצמח, מסדה ושער הגולן אך נהדפו. ב-18 ביולי 1948 נכנסה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות לתוקף, ולאחריה לא חל שינוי במצב הכוחות בין ישראל לסוריה, ועם תום המלחמה עמדו הכוחות הסוריים על גבולה המזרחי של הכנרת, ועל נהר הירדן, כשהיא מחזיקה בשטח של 66 קמ"ר ממערב לגבול המנדטורי. במהלך הסכמי רודוס שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל, נפתחו שיחות עם סוריה ליד משמר הירדן. השיחות נמשכו כשלושה חודשים, וההסכם נחתם ב-20 ביולי 1949.

על פי ההסכם, נקבע קו שביתת הנשק במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה הצבא הסורי בתוך גבולות המנדט הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם, אולם הם היו בשליטה אזרחית של מדינת ישראל, שירשה את הגבול המנדטורי.

ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדויק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך קיימו גם מגעים חשאיים ביניהם. בסדרת עימותים שהגיעו לשיאה בשנים 1951 ו-1964 התייצב קו שהכליל בתחום שליטתה של סוריה גם חלקים מן האזור המפורז שהיו חלק מארץ ישראל המנדטורית, אשר היו שייכים להלכה למדינת ישראל. שטחים אלה היו ברובם באזור חופה המזרחי של הכנרת ובאזור חמת גדר. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

אני לא רואה שום סיבה לאמץ את הנראטיב הסורי שמבקש את "קו ה-4 ביוני" ולתת פרס לתוקפנות הסורית בצפון בשנות החמישים. אם כבר מקדשים את קווי הפסקת האש, אז אני בעד הקפדה על המנטרה "קווי ארבעים ותשע", או, לחילופין, "קו ה-20 ביולי" (1949) במקום "קווי שישים ושבע" ו"קו ה-4 ביוני".

אם יש אמנה אחרת, הביאוה לכאן, ונדעה נדבר גלויות יש או אין

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנחה את הגורמים המקצועיים לבחון קידום יוזמה בינלאומית לשינוי דיני המלחמה והתאמתם לשינוי באופן הלחימה בעקבות התפשטות הטרור בעולם. יובל אדם כתב על זה:

פעם אמרו שעליך להיות לא צודק אלא חכם. מילא היה מציע נתניהו את ההצעה הזו בימים הטובים של הבוקר מטקסס, ג'ורג' בוש, שגם ככה ראה לעיתים בחוק הבינ"ל יתוש מטריד (מישו אמר גוואנטנמו?). אבל עכשיו שאובאמה בשלטון, מר נתניהו פספס את הרכבת. ליוזמה כזו אין סיכוי לעבור, והוא סתם מצטייר רע מאד. אני לא חושב שאפילו בוש היה מעיז להציע בקול רם לעשות רביזיה באמנת ז'נווה.

אבל מסתבר שיש מישהו שלא חשוד באינטרסים בעניין כמו בוש. חוויאר סולאנה, מתאם מדיניות החוץ והביטחון האירופית, אמר את הדברים הבאים בראיון לאדר פרימור ב"הארץ":

אולי לכן הוא מזדהה – ואף מביע תמיכה – בקריאת ראש הממשלה נתניהו בעניין שינוי דיני המלחמה הבינלאומיים, שכבר אינם תואמים את המציאות שבה מדינות נלחמות נגד ישויות טרוריסטיות: סולאנה מסרב להתייחס לשאלת פשעי המלחמה המיוחסת לישראל בדו"ח ("הרי לא קיימתי בעצמי שום תחקיר בנושא"), אבל מדגיש: "בעולם של אתמול התחוללו מלחמות של צבא מול צבא והיו חוקים ואמנות שעסקו בניהולן של מלחמות אלה. צריך יהיה להקדיש מחשבה למצב המשתנה שבו אין סימטריה בין הצדדים הלוחמים – מצב שבו קשה ליישם את חוקי המלחמה הקלאסיים-הישנים". הוא מדגיש, עם זאת, כי "עד שיהיו חוקים חדשים עלינו לציית לאלה הישנים".

אז אולי בכל זאת יש לזה סיכוי?

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא תאורטי מדי. יש מי שמציע שינוי, אבל לא פורט את השינוים לפרוטות. לפני דיון בשינוי צריך להבהיר בקול רם וברור את ההשערה המצערת שהשינוי המוצע יהיה ככל הנראה נסיגה מהמצב הנוכחי. אני מניח שבשינוי כזה תבוא לידי ביטוי גישה תועלתנית אשר תבוא על חשבון גישות דאונטולוגיות וגישות של זכויות שנמצאות בדינים הנוכחיים ובאמנות שבתוקף. אבל עד שלא נראה אותה, אי אפשר ממש לחוות עליה דעה.

אני רוצה לדון בדוגמה. באתר בצלם יש סקירה מקיפה למדי של "נוהל שכן". קראתי את דו"ח בצלם בעניין. העדויות שם לא קלות. לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד מהמעורבים – הפלסטינים או החיילים. אפשר גם לנופף מולי במסך הבערות, ואני אודה שלא הייתי רוצה להיות במקום אותם פלסטינים (וגם לא במקום אותם חיילים). אבל עם זאת, אני נוטה להאמין לטענת צה"ל שהשימוש בקרובי משפחה ושכנים כדי להזהיר את היושבים בבית ולנסות לשכנע את המתבצרים להיכנע אכן מציל חיים במקרים רבים, ושמותו של נידאל אבו-מוח'סן מטובאס הוא היוצא מן הכלל.

דהיינו, שינוי מוצע יכול להיות כזה שיאפשר לכוח צבאי להשתמש ב"תושב מוגן" (כן, אפשר לשפוך כאן את כל הביקורת על השימוש במלה "מוגן" במקרה הזה. אני יודע. זו לשון האמנה. כל זה עוד לפני שדיברנו על יחסי הכוח הלא-סימטריים בין הלוחמים לאזרחים) כדי לנהל משא ומתן עם לוחמים מהצד השני, כדי למנוע שפך דם. הנה הצעה קונקרטית. אפשר לדון עליה.

אם גם נסתכל על העניין מנקודת מבט תועלתנית (ואם אכן נבחר בנקודת מבט זו, הרי שהשינוי המוצע אולי לא יתפש כמצער אלא אפילו כרצוי), התוצאה תהיה טובה יותר, וכאן אפשר להכניס את כל הביקורת של הדאונטולוגיה על התועלתנות (כמו למשל דילמת הקרונית).

אבל אם לחזור לתהיה המקורית שלי: עד שלא נראה מה מציעים, אי אפשר לדון על זה ברצינות, חוץ מלגנות את הצעת השינוי אפריורית.

לא להרוג, לתת מכה בכיס

איסי רוזן-צבי כותב בדה מרקר נגד החלטת בית המשפט לחייב את התובעים נגד האישור שניתן לבניית יחידות הדיור בצמוד לשלולית החורף בנתניה. אין לי עניין להתייחס לסוגייה הספציפית שנדונה (וסביר להניח שאני אפילו תומך בדעתם של התובעים לא להתיר את הבנייה. עד כאן דיסכלייזמר). אבל אני חושב שרוזן-צבי אינו רואה את התמונה כולה, או שהוא בוחר להתעלם ממנה. הוא כותב על הוצאות המשפט ככלי שעומד לידי בית הדין כחלק מפסיקתו, ומוחה על האפקט המצנן של הטלת הוצאות משפט גבוהות בסך עשרות אלפי שקלים על צדדים דלי אמצעים כמו עמותות. הוא כותב:

מובן שככל שהסכום שצפוי בעל דין להידרש לשלם אם יפסיד יהיה גבוה יותר, כך יגבר חששו לפתוח בהליכי סרק משפטיים. אך אליה וקוץ בה. לפסיקת הוצאות כדרך להכוונת התנהגות יש השפעה שונה על צדדים בעלי יכולת כלכלית שונה. בעוד שעבור עסקים גדולים אין מדובר בשיקול משמעותי, השפעתה על צדדים דלי אמצעים עלולה לגרום ל"אפקט מצנן" שימנע הגשתן של תביעות ראויות בעתיד.

אני מסכים עם רוזן-צבי שלפסיקה יש אכן אפקט מצנן מסוים, אבל האם יכול להיות שזה בדיוק מה שרצה בית המשפט לשדר, ויש לו סיבה טובה לעשות כן? יכול להיות שבמקרה זה בית המשפט בחר לשלוח מסר לארגונים שהפכו, להשקפת בית המשפט, ל"תובעים מקצועיים", שמעדיפים התדיינות משפטית על פני אמצעים אחרים, בין היתר בשל העובדה שזו הנראות העיקרית שלהם, ואין הרבה זוהר בפשרות, שהן קצת פחות תקשורתיות (אני מניח שקצת קשה יותר להשיג תרומות כשאתה לוחם צדק "פושר" ומתפשר, ולא שש אלי קרב משפטי).

יכול להיות שבית המשפט גם משדר בדרך זו את העובדה שהוא אינו מרוצה מההתעקשות לעבור מערכאה אחת לאחרת לאחר שבית משפט קמא כבר שלח את המסר "אין לכם קייס כאן" כשהטיל את הוצאות המשפט בסך 40 אלף ש"ח על התובעים, והוא שולח את המסר "אתם מטרידים את המערכת וגוזלים מזמנה כשאינכם יודעים מתי להכיר בכך שיש להכרעתנו שיקולים שגוברים על השיקולים שאתם מייצגים".

יכול להיות שבית המשפט גם זוכר שהציבור לא מורכב רק מאנשי עמותות, מטיילים, ושכנים נתנייתים, אלא גם מעובדי חברות קבלניות, אנשים שרוצים לגור בין חדרה לגדרה ולשלם מחיר שאינו מרקיע שחקים, ואפילו, כן, אפילו בעלי חברות קבלניות, שכל העיכובים המתמשכים הללו גורמים להם נזקים כלכליים שהם הרבה יותר גדולים מאותם 130 אלף ש"ח שאיסי רוזן-צבי רואה לנגד עיניו, ובית המשפט החליט שגם לאינטרס הציבורי הזה צריך לדאוג.

הכותרת של מאמרו של רוזן-צבי היא "אל תהרגו את שליח הציבור". לפעמים כנראה צריך לתת לשליח הציבור מטעם עצמו שמטריד את המערכת יתר על המידה איזו מכה בכיס, ולהזכיר לו שיש השלכות גם להליכים המשפטיים שהוא גורר אליהם את כל הצדדים, ואי אפשר לתת לו קרט-בלנק לעשות כל מה שהוא רוצה.

Wikipedia is Law

כתבתי פעם רשומת הזמנה לציבור לכתוב בוויקיפדיה. ככל שעובר הזמן אני חושב שזה חשוב שיותר ויותר אנשים יגלו מעורבות שם. ויקיפדיה בעברית הופכת למקור המידע בעברית הנגיש ביותר דה-פקטו. הערכים שלה מופיעים ראשונים בחיפוש בגוגל. אין לי טענות כלפי הכותבים בוויקיפדיה. אני חושב שרובם אנשים מסורים, שטובת הכלל לנגד עיניהם, והם רוצים לדאוג לכך שמידע אמין יהיה זמין לכולם, בחינם. הבעיה היא שקבוצת הכותבים הפעילים היא מיקרוקוסמוס מאוד מוגבל של דוברי העברית. יכול להיות שזו קבוצה מייצגת, ויכול להיות שלא. אבל בטוח שהיא קבוצה קטנה יחסית. היא כנראה גדולה יותר מקבוצת כותבי האנציקלופדיה העברית, וגם מייצגת יותר את מגוון הדעות בקרב דוברי העברית, אבל היא עדיין רחוקה מלמצות את פוטנציאל הכותבים שלה.

מאפיין נוסף שלה, שלדידי דווקא פועל לרעתה, הוא האובר-פמיליאריות שלה. הוויקיפדים הישראלים נוהגים לערוך מפגשים מדי פעם, נמצאים בקשרים אינטרנטיים וטלפוניים אחד עם השני, וכו'. יש לקהילתיות הזו כמובן יתרונות רבים – זה אלמנט משכך עימותים לפעמים, זה אולי גם מקל על התיאום וחלוקת העבודה, ואפילו על התקשורת הלא-מילולית-ישירה (או איך שאפשר לקרוא לזה, כלומר הטון של תמליל השיחות וכו'). אבל לדעתי יש לזה גם חסרונות. הקהילתיות הזו יוצרת, במתכוון או שלא במתכוון, גם סגירות (כלפי מי שאינו חלק מהקהילה) וגם מופעים של תמיכה חברית, שהם נחמדים כקהילה, אבל אינם רצויים כשזה מגיע להכרעות בענייני תוכן והתנהלות. לא שחסרים סלעי מחלוקת בוויקיפדיה, אבל הפמיליאריות הזו מעודדת הגעה לפשרות שהן בעיני לעיתים גרועות מהחלטות נחרצות לכן או לכאן – מגיעה אחת מהדמויות הסמכותיות (בירוקרט, או אחד הויקיפדים הוותיקים) ומציעה פשרה. אני לא חושב שזה רע באופן אינהרנטי, כלומר, זה גם סוג של הכרעה, אבל לדעתי ההכרעה הזו מתקבלת יותר מתוקף הסמכות והמוניטין, ופחות על בסיס התוכן שלה.

למה זה חשוב ולמה אני פונה אליכם? בגלל לורנס לסיג. לסיג טבע את מטבע הלשון Code is Law. כלומר, תוכנות, ובמיוחד הממשקים והפרוטוקולים שהן כוללות, הן סוג של חוק. פרוטוקול TCP/IP, עמוד השדרה של רשת האינטרנט, מבטיח (טוב, לא לגמרי, אבל בערך) שהרשת תהיה נייטראלית ו"עיוורת" לשאלה מיהו יעד המידע המועבר, ומה תוכנו. גם בוויקיפדיה יש חוקים והנחיות. יש פרלמנט שבו מצביעים על מדיניות (חוקים). החוקים הללו מגדירים, למשל, על מי אפשר לכתוב ערך ועל מי לא, כמה פעמים יש להזכיר את התואר "רב" בערכים העוסקים ברבנים, האם ישובים ישראלים מעבר לקו הירוק יכונו "התנחלות", מי יופיע בקטגוריה להט"בים, ועוד. כל התקנות והחוקים הללו יוצרים תמונת מציאות מסוימת. הקווים המנחים ליצירת ערכי אישים יוצרים תמונה מסוימת של החברה, כפי שהיא משתקפת בוויקיפדיה, בשאלה "מי חשוב?". שם התואר "התנחלות" נושא עימו קונוטציות מסוימות. קטגוריית להט"בים נותנת תמונה מסוימת של הנראות של הקהילה ההומו-לסבית. תמונת המציאות הזו היא הסטנדרט דה-פקטו של ציבור קוראי העברית ברשת. זהו ה"חוק" והוא לא ירד מהשמים, אלא הוא תוצאה של פעולה פוליטית (הצעות מדיניות, דיונים, הצבעות וכו'), בזעיר אנפין, בקהילה מצומצמת. יש קבוצה לא גדולה של אנשים שנטלו את המושכות לידיהם, החליטו שזה חשוב להם, והתגייסו כדי לכתוב את האינצקלופדיה, וגם, בדרך אגב, את החוקים שלה. יכול להיות שאלו חוקים טובים, ויכול להיות שלא. הסברתי לעיל מדוע לדעתי יש בעייתיות מסוימת בקהילת הכותבים בוויקיפדיה, שהיא, כאמור, זו שמייצרת את התוכן ואת החוקים. כל אחד ואחת שיקחו אחריות ויצטרפו לקהל הוויקיפדיה יהפכו לאזרחי הקהילה המקוונת הזו, ישנו קצת את הקהילה (במיוחד אם תצטרף כמות גדולה של אנשים, שתנטרל במעט את אותה פמיליאריות שעליה דיברתי בפסקה הקודמת) וישפיעו על תמונת המציאות שכולנו נחשפים אליה. אם ההתגייסות הזו תהיה מכל קצוות הקשת הפוליטית, אולי מתוך הבליל הזה תיווצר תמונת מציאות שמשקפת באמת את החברה הישראלית או החברה דוברת עברית בכללותה, על גווניה? סביר להניח שאם תעשו כן, מהר מאוד תגבשו עמדה בשאלה מה צריכה להיות דמותה של הוויקיפדיה (ממש בתחילת ימי הבלוג שלי, הצעתי נקודת השקפה משלי, שעוררה פולמוס מסוים), אבל מה שטוב זה שככל שיהיו שם יותר אנשים עם יותר דעות, יש סיכוי ליצור סינתזה עשירה ויותר משקפת שלהן.

ויקיפדיה בעברית אינה "ישראלית". כלומר, היא לא כפופה למשרד החינוך, ממשלת ישראל, או גוף ישראלי רשמי (גם לא לעמותת ויקימדיה ישראל), אלא לקרן ויקימדיה העולמית, אשר נותנת יד חופשית למדי לקהילות המקומיות בכל ויקיפדיה בכל שפה לקבוע את נהליהן, בתוך גבולות גזרה רחבים למדי. אבל היא הופכת לסטנדרט בפועל של המידע האנציקלופדי בעברית. האם אזרחי ישראל ידרשו להטיל עליה פיקוח ציבורי, כי ה"חוקים" שלה שקולים במידה מסוימת, לחוקים שמחוקקת הכנסת? כי היא הופכת לסוג של מונופול על מידע אנציקלופדי בעברית? ויקיפדיה בעברית, למשל, בחרה להכפיף את עצמה, באופן מחמיר למדי, לחוקי זכויות היוצרים, באופן שנוטה יחסית, להשקפתי, לא לאתגר את הגנת השימוש ההוגן. זו הכרעה מאוד מתגוננת, ויש אולי מי שיאמר פחדנית-משהו למיזם שפועל בשם רוח התוכן החופשי. כלומר, זה סוג של החלטה פוליטית. לא פוליטיקה של ימין ושמאל, אלא פוליטיקה של חוקי הקניין.

אז אם אתם רוצים ללכת לכתוב שם, נסו לא לעשות זאת בסגנון ההתגייסות ההמונית לשינוי פני איגוד האינטרנט הישראלי. סביר להניח שאם תעשו כן, תיתקלו בחומה בצורה, כי אף לא אחד אוהב שמגיע מישהו חדש שנושא עימו את דגל המהפכה וחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם, אדרבא קבוצה של אנשים. אחזור כאן על כמה עצות שכתבתי ברשומה המקורית:

  1. התחילו באופן פסיבי: צפו קצת בערכים ובשינוים שעורכים בהם הוויקיפדים
  2. הרשמו. בוויקיפדיה מעדיפים משתמשים רשומים על פני משתמשים אנונימיים
  3. בצעו בתחילה עריכות קטנות. למשל, קחו לכם ערך ובצעו עבורו הגהה לשונית
  4. אל תתביישו לשאול. השתמשו לשם כך בדף השיחה של הערך
  5. התרחקו מהמזנון בחודש הראשון. אחד הדברים שלדעתי מעצבנים ויקיפדים זה משתמש חדש שבעריכה השלישית שלו מציע איך לשפר את הוויקיפדיה. ציברו קצת מוניטין וניסיון לפני שאתם עושים את זה. לא יקרה שום אסון אם תדחו את ההערות הללו בחודש
  6. זו לא בושה לומר “טעיתי”. אל תתבצרו בעמדות, במיוחד כחדשים, וקבלו את הכרעת הקהילה. אל תעשו "דווקא" ואל תגרמו מהומה כדי להדגיש עמדה

זהו. עכשיו לכו לכתוב.