אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

רותי סיני מפרסמת במעריב מאמר נגד הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. בחלק הראשון של המאמר היא שואלת מדוע לעצור רק בצריכת שירותי זנות ולא להמשיך לפורנוגרפיה, שיחות אירוטיות ואפילו לשוק הפרסום המחפצן נשים. אני לא הולך להיכנס לדיון הזה, למרות שיש לי גם מה להגיד עליו. אני כמובן גם מסכים עם סיני שהמדינה צריכה לרדוף בראש ובראשונה את סוחרי הנשים והסרסורים, ולהפעיל תוכניות גמילה מסמים וסיוע לנשים לצאת ממעגל הזנות. על כך אין לי ויכוח.

סיני מכירה בכך שבמדינות מסוימות – שוודיה למשל, העבירו חוקי הפללת לקוחות זנות, אבל כותבת:

בכל מקרה, לא כל פתרון שמתאים לשבדיה מתאים לישראל. השוויון בין המינים הוא אבן יסוד של החברה השבדית. נשים מהוות שם מחצית מהמחוקקים והשרים. החברה השבדית הומוגנית. רמת הצייתנות שלה לחוק גבוהה. לא כך בחברת מהגרים רב-תרבותית.

צרכני הזנות בישראל משקפים את פני החברה – בני טובים וידוענים שחוגגים מסיבות רווקים, אנשי עסקים שמשלמים שוחד מיני ללקוחות מחו"ל, גברים ערבים וחרדים, עובדים זרים ששוהים בישראל בלא בנות זוג, תיכוניסטים שמתנסים בחוויה מינית.

להפללתם תהיה רק תוצאה אחת – העשירים יצרכו זנות בדירות ומלונות פאר, הרחק מידם של שוטרי מחלק המוסר. השאר יסתכנו בביקור אצל זונות במקומות מסתור וישלמו לסרסורים ש"יגנו" עליהם.

ואני שואל: ולמה זה רלוונטי? נגיד שאכן זה יהיה המצב, האם לא יהיה זה שיפור משמעותי? הפללת הלקוחות וכמה הרשעות מתוקשרות יביאו לדעתי לרתיעה מסוימת ולהקטנה משמעותית בכמות צרכני הזנות. והקיטון הזה יועיל במיוחד לשכבה הפגיעה ביותר – לא "זונות הצמרת" המועטות המשרתות עשירים בבתי מלון, בסגנון פרשת המושל אליוט ספיצר, שאני חושב שאין מחלוקת שהן נמצאות נמוך בסדר העדיפויות של הוצאת נשים ממעגל הזנות – אלא באותן קורבנות סחר בנשים המנוצלות בבתי בושת ונאלצות לקיים יחסי מין עשרות פעמים ביום עם עשרות גברים. אם נקבל את ההנחה (שאני חושב שהיא סבירה) שזנות, לא משנה מה נעשה, לא תעלם לגמרי מהעולם, מדוע סיני מוותרת על אמצעי שיפחית את מספר הלקוחות ויקטין את שוק הזנות ולכן את מספר הזונות ואת המוטיבציה של סוחרי נשים וסרסורים לעסוק בכך? כי היא חוששת לא יאכפו אותו מספיק? אז שתפעל להגברת האכיפה, כמו גם להגברת האכיפה נגד סרסורים וסוחרי נשים, אותה היא משבחת.

אני חושב שהסיבה היא אחרת, וכאן נכנסת האג'נדה של רותי סיני. אני חושב שסיני יודעת שהצרכנים שיתפסו הם בעיקר מתת-קבוצה של האוכלוסיות שמנתה: עובדים זרים, ערבים, חרדים, ושאר אוכלוסיות חלשות/מוחלשות, כי האוכלוסיות החזקות יותר "מכירות את המערכת" יותר טוב ויתפסו פחות (כמו העשירים בהסבר שלה לעיל). אני מעריך שסיני חוששת שזה יחזק בקרב הציבור הישראלי את הסטיגמות על אותן אוכלוסיות, בצדק או שלא בצדק. אבל במערך השיקולים שלנו, מה חשוב יותר? סטיגמות על ציבורים מסוימים, או הקטנת תופעת הזנות? לי התשובה ברורה.

לא הייתי רוצה להתחלף עם גלעד שליט ומשפחתו. לא הייתי רוצה להיות כלוא באיזה מרתף בעזה, מנותק ממשפחתי ומהעולם החיצון, חרותי נשללה ממני. לא אדון לגורלי, אשר נתון בידי זרים עוינים.

לא הייתי רוצה להיות גם אביבה ונועם שליט. להתגעגע לבני החטוף. לדאוג לשלומו, לתהות אם אי-פעם יחזור חי. לעמוד חסר אונים מול פוליטיקאים שצריכים להכריע אם לשלם את המחיר שנדרש תמורת חרותו של בני.

לא הייתי רוצה להיות אהוד אולמרט או בנימין נתניהו, ולעמוד מול משפחת שליט מחד, הכמהה לבנה, ומול ראש המוסד מאיר דגן מאידך, אשר ככל הנראה סבור ששחרור רוצחים משמעו צפי לפגיעה קשה מאוד בביטחון אזרחי מדינת ישראל, כשברקע מהדהדת עסקת ג'יבריל.

לא רוצה להיות אף אחד מהם בעוד שנה כשישראלים שבן-משפחה שלהם ירצח במישרין או בעקיפין על ידי אחד המשוחררים בעסקה המתרקמת יבואו להביט לכל אלו שמניתי לעיל בעיניים. אולי בצעקות. אולי בשתיקה רועמת וזעם כבוש. יהיה ודאי מי שיכנה את אותם נרצחים "קורבנות שליט".

הלוואי והחיים היו יותר פשוטים.

איסי רוזן-צבי כותב בדה מרקר נגד החלטת בית המשפט לחייב את התובעים נגד האישור שניתן לבניית יחידות הדיור בצמוד לשלולית החורף בנתניה. אין לי עניין להתייחס לסוגייה הספציפית שנדונה (וסביר להניח שאני אפילו תומך בדעתם של התובעים לא להתיר את הבנייה. עד כאן דיסכלייזמר). אבל אני חושב שרוזן-צבי אינו רואה את התמונה כולה, או שהוא בוחר להתעלם ממנה. הוא כותב על הוצאות המשפט ככלי שעומד לידי בית הדין כחלק מפסיקתו, ומוחה על האפקט המצנן של הטלת הוצאות משפט גבוהות בסך עשרות אלפי שקלים על צדדים דלי אמצעים כמו עמותות. הוא כותב:

מובן שככל שהסכום שצפוי בעל דין להידרש לשלם אם יפסיד יהיה גבוה יותר, כך יגבר חששו לפתוח בהליכי סרק משפטיים. אך אליה וקוץ בה. לפסיקת הוצאות כדרך להכוונת התנהגות יש השפעה שונה על צדדים בעלי יכולת כלכלית שונה. בעוד שעבור עסקים גדולים אין מדובר בשיקול משמעותי, השפעתה על צדדים דלי אמצעים עלולה לגרום ל"אפקט מצנן" שימנע הגשתן של תביעות ראויות בעתיד.

אני מסכים עם רוזן-צבי שלפסיקה יש אכן אפקט מצנן מסוים, אבל האם יכול להיות שזה בדיוק מה שרצה בית המשפט לשדר, ויש לו סיבה טובה לעשות כן? יכול להיות שבמקרה זה בית המשפט בחר לשלוח מסר לארגונים שהפכו, להשקפת בית המשפט, ל"תובעים מקצועיים", שמעדיפים התדיינות משפטית על פני אמצעים אחרים, בין היתר בשל העובדה שזו הנראות העיקרית שלהם, ואין הרבה זוהר בפשרות, שהן קצת פחות תקשורתיות (אני מניח שקצת קשה יותר להשיג תרומות כשאתה לוחם צדק "פושר" ומתפשר, ולא שש אלי קרב משפטי).

יכול להיות שבית המשפט גם משדר בדרך זו את העובדה שהוא אינו מרוצה מההתעקשות לעבור מערכאה אחת לאחרת לאחר שבית משפט קמא כבר שלח את המסר "אין לכם קייס כאן" כשהטיל את הוצאות המשפט בסך 40 אלף ש"ח על התובעים, והוא שולח את המסר "אתם מטרידים את המערכת וגוזלים מזמנה כשאינכם יודעים מתי להכיר בכך שיש להכרעתנו שיקולים שגוברים על השיקולים שאתם מייצגים".

יכול להיות שבית המשפט גם זוכר שהציבור לא מורכב רק מאנשי עמותות, מטיילים, ושכנים נתנייתים, אלא גם מעובדי חברות קבלניות, אנשים שרוצים לגור בין חדרה לגדרה ולשלם מחיר שאינו מרקיע שחקים, ואפילו, כן, אפילו בעלי חברות קבלניות, שכל העיכובים המתמשכים הללו גורמים להם נזקים כלכליים שהם הרבה יותר גדולים מאותם 130 אלף ש"ח שאיסי רוזן-צבי רואה לנגד עיניו, ובית המשפט החליט שגם לאינטרס הציבורי הזה צריך לדאוג.

הכותרת של מאמרו של רוזן-צבי היא "אל תהרגו את שליח הציבור". לפעמים כנראה צריך לתת לשליח הציבור מטעם עצמו שמטריד את המערכת יתר על המידה איזו מכה בכיס, ולהזכיר לו שיש השלכות גם להליכים המשפטיים שהוא גורר אליהם את כל הצדדים, ואי אפשר לתת לו קרט-בלנק לעשות כל מה שהוא רוצה.

יש משהו אירוני בזה שעופר עיני הכניס דווקא לחוק ההסדרים (כך הבנתי, לפחות, ותקנו אותי אם אני טועה) את כל הסעיפים שהכניס לטובת זכויות העובדים.

יש משהו אירוני בזה שלא שמעתי אפילו ציוץ מכל אלו שהתנגדו בשנים שעברו לחוק ההסדרים (ושמו את התמונה "לבטל את חוק ההסדרים" בסרגל הצדדי) על השימוש שנעשה, הפעם למען זכויות העובדים, בחוק ההסדרים. לפחות איזה "זה לא בסדר, אבל אין ברירה" או משהו כזה.*

זו כנראה הסיבה שאני לעולם לא אהיה פעיל פוליטי מוצלח. אני טהרן מדי. או צדקן מעצבן.

* ואם כתבתם על זה משהו, אנא קשרו בתגובות. אשמח למצוא כמה צדיקים וצדיקות.

העיתונאי דן סממה הלך לעולמו, כך בישר קריין החדשות בגלי צה"ל. הוא סיים את הידיעה באמירה כי סממה המנוח יקבר בבית העלמין של קיבוץ עינת.

בכל פעם שאני שומע את הסיפא הזו, אני מרגיש שמדברים אלי בקוד. שהרי סממה (ואחרים) לא יקבר בבית העלמין של קיבוץ עינת כי היה בן הקיבוץ, ישן בבית הילדים, ועבד בפלחה או בדיר. הוא יקבר שם כי ביקש להיקבר בקבורה חילונית, וקיבוץ עינת (ובנוסף לו, עוד מספר מצומצם של בתי עלמין ברחבי הארץ) מספק את השירות הזה.

אני תוהה מה אומר עלינו ה"קוד" הזה – האם הציבוריות הישראלית עדיין נחרדת לשמוע על קבורה חילונית, שאנו נדרשים לשפת סתרים מעין זו, או שזהו בסך הכל התיאור העובדתי (שכן למה להדגיש "קבורה חילונית" מול "קבורה דתית" שהיא ככל הנראה ברירת המחדל) הסביר המתאים לניסוח הידיעה?

אני לא יודע איך להתחיל קמפיין ויראלי, אין לי גימיקים בשרוול, אז אני אכתוב את זה בצורה ברורה וישירה.

יום ההתרמה הארצי לאלו"ט, אגודה לאומית לילדים אוטיסטים, נקבע כבר לפני הרבה זמן ל-11 בפברואר – יום רביעי, שהוא היום לאחר הבחירות לכנסת. העיתוי הוא קצת ביש מזל, כי כולם יהיו עסוקים בתוצאות הבחירות ולא כל כך ישימו לב לקיומו של יום ההתרמה. כבר שאלתי, ואי אפשר היה להזיז את יום ההתרמה.

יש לי קרוב משפחה אוטיסט. כשהוא נולד הוא היה סתם ילד בלונדיני וחייכן. אחר כך, כשהוא לא התחיל לדבר איפושהו בגיל בגיל שנה וחצי, וההורים שלו התחילו להיות מודאגים, הסתבר בסופו של דבר שהוא אוטיסט. אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות כמו PDD ותסמונת אספרגר, אבל בסופו של דבר זה הכל כמעט אותו דבר – ילד חייכן, חמוד, שמבצע תנועות רפטטיביות, שלא מתקשר עם סביבתו, ושכל שינוי בשגרת יומו גוררת זעקות מחאה. מזלו הוא שלהוריו היו את המשאבים כדי להעסיק צוות סביב השעון שפעל וחינך אותו והצליח להביא אותו להישגים מרשימים. לפני כמה שנים המשפחה הצטלמה לכתבה של ערוץ 10:

אבל לא לכל משפחה שיש בה ילד אוטיסט יש את המזל הזה. וכאן באה אלו"ט – אגודה לאומית לילדים אוטיסטים, לעזרה. אתם יכולים לשמוע קצת עדויות של הורים לילדים אוטיסטים בסרטון המצורף:

וכאן גם אתם יכולים לעזור.

אני לא מצפה להגיע למאות אלפי אנשים שיקראו את הרשומה הזו – זו לא מטרה ריאלית. אבל אם תכתבו גם אתם רשומה קצרה. לא ארוכה. שבה תספרו על יום ההתרמה ותקראו לאחרים להמשיך ולכתוב על יום ההתרמה הזו, וכמובן גם תספרו לאנשים שאתם מכירים פנים-אל-פנים, אז אולי המודעות הציבורית לקיומו של יום ההתרמה תעלה ויום ההתרמה הזה יצליח קצת יותר.

בזכותכם.

אם אתם זקוקים לקטע טקסט בסיסי כדי לכתוב רשומה, תוכלו להיעזר בטקסט שלהלן:

==== גיזרו והדביקו ====

הסיכוי לזכות בפרס הראשון בלוטו בישראל הוא 1 ל-14.000.000

הסיכון של ילד להיות מאובחן כאוטיסט בישראל הוא 1 ל 250.

אלפי ילדים אוטיסטים בישראל זקוקים לכם היום יותר מתמיד.

בימים אלו אנו יוצאים במבצע התרמה ב- SMS למען הילדים האוטיסטים של אלו"ט.

אנא שילחו SMS עם הספרה 10 למספר 8777 ותרמו 10 ש"ח.

==== גיזרו והדביקו ====

(אם אתם מפרסמים רשומה בנושא, אז קודם כל תודה, ואתם יכולים לשלוח טרקבק לרשומה זו, או להשאיר תגובה עם קישור לרשומה שלכם. תודה.)

עדכון (יום רביעי): בנוסף לאיילת ול-greentul שהגיבו וכתבו, תודה גם לשחר שהזכיר את יום ההתרמה ברשומה שלו.

יצרתי גם ארוע בפייסבוק – אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין אחרים.

תיקון חג החנוכה
עבור חלק הארי של הציבור הישראלי, המלחמה בעזה היא תיקון של כל מה שלא עבד במלחמת לבנון השנייה. לחיילים יש ציוד מספק ובאיכות טובה, ויש להם מוטיבציה גבוהה. המפקדים לא יושבים מול הפלאזמות אלא נמצאים בשטח עם כוחותיהם. אין תחושת בילבול של שינוי משימה מרגע לרגע אלא תחושה של מבצע מאורגן ומסודר. העורף מטופל למופת – אין תלונות על מחסור במזון, או על התעלמות של רשויות המדינה או בריחה של בעלי התפקידים אל מחוץ לאזור שנמצא תחת איום הרקטות. נציגי מס רכוש מגיעים חיש מהר אל המקומות שנפגעו, וקבלני השיפוצים פוצחים במלאכתם זמן קצר לאחר מכן, ולפעמים באותו היום. אפילו מבקר המדינה שמסתובב ברחבי הדרום, תר אחר משהו למתוח עליו ביקורת, נראה חסר מעש. המסר הוא שבוצעה הפקת לקחים שתוצאתה מתאימה לא רק למלחמה הקודמת, אלא גם למלחמה הנוכחית ואולי גם הבאה. המלחמה הזו מחזירה את האמון של תושבי מדינת ישראל ביכולת המדינה לצאת לקרב בשעת הצורך ולהתמודד עם מצב מלחמה, לאחר המבוכה והבלאגן של מלחמת לבנון השנייה. רק חבל שבצד השני אין מטרות מסודרות בשורות מקרטון וקרשים אלא בני אדם.

אובדן הסולידריות – שתי מדינות לשני עמים?

ב-ynet התפרסמה הבוקר כתבה על ההעדר הכמעט מוחלט של מחאה בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון נגד המלחמה בעזה. אני חושב שיש בזה משהו די מדהים שעבר מתחת לאף של כולנו. בעוד ערביי מדינת ישראל מוחים, בדרכם, נגד המלחמה, אנחנו כמעט לא שומעים על מחאות מצד הפלסטינים בשטחי הרשות ביהודה ושומרון, וגם תפילות יום שישי בהר הבית מסתיימות בשקט יחסי. היכן היא הסולידריות? האם בני אותו העם הם? לרגע מהדהדת לי בראש אמירתה של גולדה מאיר המנוחה "אין דבר כזה עם פלסטיני".

אפשרות אחת היא שהנהגת הרשות המורכבת מאנשי הפת"ח רואה במדינת ישראל ובצה"ל שליחי מצווה, בין אם בתאום מראש ובין אם בהסכמה בשתיקה, אשר ישיבו לה את השליטה ברצועת עזה מידי החמאס, ולכן היא מדכאת כל בדל של התנגדות ומחאה. אפשרות שנייה היא שבאמת נפער פער גדול בין הפלסטינים ברצועה לאחיהם בגדה, אשר טרודים מדי בעמל יומם והדאגה לאחיהם הסובלים את נחת זרועה של מדינת ישראל אינה בראש מעייניהם ואפילו אזרחי מדינות ערב אחרות פעילים יותר מהם במחאה.

אני חושב שמדובר בשילוב כלשהו של שתי האפשרויות – מחמוד עבאס ואנשיו מעוניינים לקבל בחזרה את השליטה על הרצועה מידי החמאס (והם טרם שכחו את הדרך האלימה בה השתלט החמאס על הרצועה לאחר נצחונו בבחירות, ואולי עוד ישיבו לאנשי החמאס כגמולם, אם בכלל ישאר למי להשיב), אבל גם יש במצב הנוכחי הצצה ללאומיות הפלסטינית השברירית (אולי כמקרה מבחן של המתח בין הלאומיות הערבית הפרטיקולרית לבין הפאן-ערביות) – אותה לאומיות לא ברורה שהתפתחה במאה העשרים לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית (אני לא ממש קונה את מרד האיכרים אליבא דקימרלינג כמבשר לאומיות פלסטינית, וגם חושב שיש להפריד בין הלאומיות הנוצרית מבית חוראני למשל ללאומיות המוסלמית מבית המופתי, אבל זה כבר סיפור לרשומה אחרת ולמטחי ביקורת אחרים) כתגובת נגד ללאומיות הישראלית. האם המלחמה בעזה פתחה איזה סדק בלאומיות הפלסטינית השברירית? מי ידע.

פיזור, או למה לא יהיה כפר קאנא ישראלי

מאז 1991, עת הותקף העורף הישראלי בירי טילים מעיראק, גובשה מדיניות של פיזור האוכלוסיה בתוך הבתים. המדיניות הזו החליפה את מדיניות המקלטים, שהניחה שלאוכלוסיה יש זמן להיכנס לתוך המקלט המבוטן, אשר מספק הגנה טובה יותר מפני פגיעה ישירה. לדעתי יש בזה יותר ממה שאנחנו רואים על פני השטח. אופי הפגיעה בעורף – החל מטילי סקאד דרך זילזאל, קטיושות, גראד וכלה ברקטות קסאם הוא מאוד נקודתי. נשק תלול מסלול שכזה, במיוחד רקטה, כשהוא פוגע בבניין, גורם בדרך כל להרס של החדר שבו פגע ותו לא. ראינו כבר תמונות רבות של חדר שנהרס כליל בעוד החדר הסמוך לא נפגע כלל.

בתקופת מלחמת המפרץ, מעבר להתעסקות בניילונים (אשר קשה לי להאמין שהיו שומרים על איטום במקרה של פגיעה קרובה), ויתרו, כאמור, על שליחת האוכלוסיה למקלטים. אפשר לתלות זאת בתואנה בדבר האיום הכימי. אני חושב שחששו מדבר אחר – מפגיעה של טיל ברחוב. פגיעה שכזו היתה קוטלת אנשים רבים שהיו בדרכם למקלט, ללא הגנה קשיחה ביניהם לבין הרסיסים, כמו סוג של מטען חבלה שמתפוצץ ברחוב. לכן, כדי למנוע ריכוז של קבוצות גדולות של אנשים במקום אחד, חשופים לרסיסי הפגיעה, לו היו יכולים, אני מניח שהיו ממליצים אז לא רק לא להיכנס למקלטים, אלא להתפזר בחדרי הבית, כדי להקטין את אותו הסיכוי שקבוצה של אנשים תיפגע ישירות מהטיל.

מדיניות המרחב המוגן הדירתי היא המשך של אותה הכרה בסוג האיום על העורף. היא מאזנת בין המקלט המבוטן, לבין הצורך לפזר את האנשים פיזור מרבי. לכן גם ממליצים לאנשים המתגוררים בקומה העליונה לרדת לחדר המדרגות של הקומה שמתחת – כדי להקפיד על לפחות שכבת הגנה קשיחה אחת ביניהם לבין הרקטה ורסיסיה. מאותה סיבה ממליצים למי שנמצא ברחוב להיצמד לקרקע ולהגן על "רקמות רכות" כמו הבטן מפני רסיסי הרקטה.

בשל כך, לא יהיה "כפר קאנא" ישראלי. האוכלוסיה הישראלית מפוזרת היטב בעת ירי רקטות אליה, ולראיה מספר ההרוגים מרקטה, כשהיא פוגעת בקרבת אנשים, הוא בדרך כלל נמוך – אחד או שניים – לא יותר.

דווקא עכשיו: לגייס את ערביי ישראל לצה"ל

כתבתי מספר פעמים באייל הקורא בעד גיוס ערביי ישראל לצה"ל. אני לא חושב שהגיוס הזה צריך להיות בכפייה, אבל הייתי רוצה שצה"ל יקרא לבני הנוער הערבים הישראלים ללשכת הגיוס, כדי להקל עליהם את האפשרות להתגייס. קראתי פעם שבכל שנה יש כמה מאות ערבים, נוצרים ומוסלמים, לאו דווקא מקרב הבדואים, שבוחרים להתנדב לצה"ל. אני רוצה שיתרשמו מעט מהמערכת הצבאית, ולאפשר להם לחתום על אי-שירות בצה"ל, אבל שיעשו צעד אקטיבי, כמו חתימה על מסמך, לשם כך. אני מאמין שצעד כזה יגדיל את שיעור הערבים המתגייסים לצה"ל, גם אם באופן הדרגתי.

אני חושב ששילוב ערבים בצה"ל (ולא ביחידות נפרדות), גם אם יגרום כאב ראש לא קטן למערכת הביטחון (אני לא חושב שיש גזענות בטענה שבאופן ממוצע, ערבים בשירות צה"ל נוטים להיות מעורבים יותר בפרשיות ריגול או מכירת נשק, אם כי ניתן לטעון שדווקא הפטריוטים לישראל יתגייסו. בקיצור – זה מסובך), יועיל לגיבושה של החברה בישראל. אני עדיין מאמין בתפקידו של צה"ל ככור היתוך של החברה הישראלית, שבו אנשים מ"שבטים" שונים נפגשים, לפעמים בפעם הראשונה, עם אנשים מ"שבטים" אחרים ואני מאמין שהרבה יותר קשה לצעוק "מוות לערבים" כשיש לך חברים ערבים במילואים (כן, אני יודע, יש גם את "בלי המעיל והעוזי", ועדיין, יש לי תקווה). אני גם לא מאמין גדול בשינוי חיצוני, ומעדיף שינוי מבפנים – שינוי של אנשים שנושאים בנטל ודורשים את הזכויות שלהם במיוחד מתוך מילוי חובות אזרחיות.

אם להתייחס למצב הנוכחי, אני מאמין ששילוב שכזה אולי היה גורם לפוליטיקאים ולראשי הצבא לשקול ביתר כובד ראש את הפעלת צה"ל מול האוכלוסיה הפלסטינית בשטחי הרשות הפלסטינית. במצב שאני מתאר הם ישלחו ערבים-ישראלים-פלסטינים (וגם ישראלים-יהודים) להילחם בפלסטינים. אני מקווה שערבים בשירות צה"ל ישאלו יותר שאלות על ההשלכות של הפעולות שהם נשלחים לבצע על האוכלוסיה האזרחית. אפשר אומנם להיתלות במעשי הזוועה שבצעו פלסטינים באחיהם, בהם חשדו בשיתוף פעולה, במהלך האינתיפדה הראשונה, כטיעון נגד הסברה שלי. אבל אני חושב שלריבוי פלסטינים בצה"ל תהיה, בשורה התחתונה, השפעה ממתנת על פעילות הצבא. ומי יודע, אולי הגברת השילוב דרך צה"ל – אותו "מנוע מוביליות חברתי" ישראלי אשר מאפשר תנועה מעלה של בני השכבות הלא-הגמוניות, יוציא את הערבים בישראל מהעמדה המתבדלת אשר נראה שאימצו בשנים האחרונות ויביא אותם אולי למלא תפקיד של גשר של שלום בין מדינת ישראל למדינות ערב.

והערה שלישית, שהתלבטתי אם לכתוב או לא, אז הנה היא, בלי פירוט משמעותי: במשך היום הסתובבו בתקשורת הערבית טענות על עשרות הרוגים ישראלים כמו גם חטופים/שבויים ישראלים. טענות אלו התבררו עד מהרה כלא-נכונות. מדוע עדיין ששה התקשורת הערבית להפיץ שמועות לא-בדוקות אלו? האם ה"אכזבה" שמלווה את בירור האמת לא מעקרת כל אלמנט מוראלי שמלווה אותן כל עוד הן נשמעות?

הנה משהו שאני גורר איתי עוד מהחזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר מידי החיזבאללה. אני חושב שהיה כאן כישלון נוסף של הדיאלוג הבין-דתי. אולי אני נאיבי, אבל אני חושב שלו היו אנשי דת יהודים מדגישים את עגינותה של קרנית גולדווסר, ומנסים לפנות לאנשי דת מוסלמים, שבתורם היו מוצאים את הדרך לחיזבאללה, בין אם באופן חשאי ושקט, ובין אם באופן פומבי ורועש, אולי זה היה יוצר איזשהו אמצעי לחץ כדי להשיג מידע על גורלו של אהוד גולדווסר המנוח.

מדי פעם משדרים בערוץ הסרטים/סדרות הישראלי של yes סרטים מסדרת סרטי "קוני למל" של מייק בורשטיין. זוכרים את הסרטים הללו? הם היו הצלחה מסחררת בזמנו, גם בקרב חילונים. עלילותיו של התלמיד החכם המגמגם קוני, ואחיו החילוני המסתבך תדיר מוני, שבסופם מנדי ריס-דייויס מתגיירת, או שחנה לסלאו מתאהבת בקוני. ג'קי לוי אמר פעם ש:"אם יש שני אחים ב'קונילמל', אז הדתי יהיה הרפוי והחלש", אבל בסרטי קוני למשל יודעים בחורי הישיבה לתת גם איזה "זץ" ו"שמיר" למי שמגיע לו.

אני זוכר גם, כילד, פרקים של "שלוש ארבע חמש וחצי" שעסקו בסיפורי חסידים. "עושה הנפלאות מלובלין" הוא אחד הפרקים שאני זוכר. שמואל אבידור הכהן הגיש בכל יום שישי בערב את תוכניתו על פרשת השבוע, אשר שודרה גם לאחר כניסת השבת, בלי כיתובית "צולם ביום חול" (על כך אמר: "מי שמכיר אותי לא יחשוד בי, ומי שיחשוד אינו מעניין אותי"). אז לא קראו לזה "החזרה בתשובה" או "הטפה" (בעצם, יכול להיות שהיה מי שקרא לזה כך, אבל אני הייתי צעיר מכדי להיות מודע לכך). עבורי, הדתיים תמיד היו שם, בצד. אני זוכר שבבניין שבו גרתי היו מספר משפחות דתיות חרדיות. אבל אני לא יכול לומר שאי פעם חשתי שנאה אליהם, או שנאה של מישהו מסביב אליהם, או שנאה שלהם כלפי. הם פשוט היו שם. קצת שונים. הגברים לבושים תמיד בחליפה שחורה וכיפה או מגבעת, והנשים בשמלות. הבנים לבושים בהקפדה יותר מאיתנו, עם ארבע הכנפות מתנופפות מבעד לבגדיהם, והילדות בחצאיות ושרוולים ארוכים, גם בשיא הקיץ. הם לא נסעו בשבת, כמובן, אבל גם לא זרקו אבנים על רוכבי האופניים שמילאו את הרחוב ביום הכיפורים ולא ניסו לחנך אותנו בקצת "יידישקייט". לא היו לי קשרי חברות עם הילדים שלהם, אבל אני חושב שזה נבע מפער גילים.

גם אז היו חיכוכים בין דתיים לחילונים. היו שזרקו אבנים על מכוניות שנסעו בשבת. היו גם התנכלויות לדתיים. היו גם דברים קצת יותר חמורים. אבל לא היה קרע, כמו הקרע שנפער בערך בתחילת שנות התשעים, או שמא הוא התחיל מוקדם יותר, והאירוע המבשר, לפחות בזיכרון שלי, כילד שגדל ליד פתח-תקווה, הוא המאבק סביב קולנוע "היכל"?

כשיוצא לי לצפות באותם סרטי "קוני למל" אני שב ותוהה לעצמי: איך קרה שהתרחקנו כל כך? פעם ידענו לחיות כאן ביחד, למרות חילוקי הדעות. היום לפעמים נראה לי שאנחנו לא מסוגלים. אז מה נשתנה? אולי זו ירידת קרנה של היהדות החסידית, עם פטירתו (חברי הפלג המשיחי של חב"ד יחליפו נא את המלה ב"הסתלקותו") של הרבי מלובביץ' ועליית הליטאים האשכנזים מחד, וש"ס מאידך? אני חושב שהיה משהו בחסידות בכלל ובחב"דניקים בפרט. משהו בקונילמליות הרוקדת ושרה (שהיא שונה מהריקודים הברסלביים של החוזרים בתשובה) שהיה לנו, לחילונים, קל יותר לחיות איתו. אולי הם קיבלו את החילוניות שלנו בסבר פנים קצת פחות זועף מהליטאים והש"סניקים? אולי לנו היה קל יותר עם "סיפורי החסידים" עמוסי המוסר שלהם, שהם יותר קומוניקטיביים לציבור החילוני, מאשר גמרות, משניות, ודישה בשאלות על ביצה שנולדה ביום טוב, ואמירות על אוכלי שפנים ובועלי נידות?

או שמא אולי זה דלדולה של הרוח? של המעבר מחברה חילונית אך סוציאליסטית, בעלת ערכים מוגדרים ומחויבות חברתית, לחברת צריכה קפיטליסטית, סמי-אמריקאית, אינדיבידואלית, שיצרה ריק אידאולוגי שלתוכו מנסה הנהגת החברה הדתית להיכנס כמתמודדת על תפקיד מעצבת דמותה של החברה הישראלית, וזו זוכה לראקציה מצד הגורמים האידאולוגיים שנותרו בקבוצה האחוס"לית אשר מסרבת לרדת מעל הבמה בלי קרב? החרדים זועמים מדי פעם על אימוץ מה שנתפש בעינייהם כערכי מוסר נוצרים על ידי החברה הישראלית, ונענים בטענה שערכי המוסר שלהם מיושנים וגזעניים. או אולי זה הזיהוי הפוליטי הימני שהתחדד אצל הדתיים שהתמשג ביצירת המושג "חרדים לאומיים", אשר הפך את היריבות מיריבות דתית גרידא ליריבות לאומית עם מחנה השמאל, עם אגפים מ"שינוי" ועד "מרצ"?

או ששני המחנות התחילו לזנב זה בזה יותר מדי? ריבוי סדנאות ההחזרה בתשובה, מ"ערכים" ועד אמנון יצחק מאידך, מול ריבוי הדתל"שים והקמתו של ארגון כמו "דעת אמת" מאידך?

או שאולי באמת החרדים הגדישו את הסאה, בשיטות השקר והמרמה ששימשו את נציגיהם כדי להשיג תקציבים למערכת החינוך העצמאית? או שהחילונים, במיוחד עם העולים מרוסיה, אשר חלקם ספק-יהודים או בכלל גויים גמורים בעיני הדתיים, מתחו את גבולות הסטטוס-קוו בפרהסיה והגדישו את הסאה בעצמם, עם פתיחת החנויות בשבת, מכירת בשר לא כשר ופרסום חוצות בעל מאפיינים מיניים בוטים?

אז איך זה קרה? איך התרחקנו כל כך? האם הקרע הזה עדיין ניתן לאיחוי? האם אנחנו בכלל מעוניינים לאחות אותו? כרגיל אצלי, גם זו רשומה שמסתיימת בסימן שאלה. תשובה אין לי.