אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

העיתונאי דן סממה הלך לעולמו, כך בישר קריין החדשות בגלי צה"ל. הוא סיים את הידיעה באמירה כי סממה המנוח יקבר בבית העלמין של קיבוץ עינת.

בכל פעם שאני שומע את הסיפא הזו, אני מרגיש שמדברים אלי בקוד. שהרי סממה (ואחרים) לא יקבר בבית העלמין של קיבוץ עינת כי היה בן הקיבוץ, ישן בבית הילדים, ועבד בפלחה או בדיר. הוא יקבר שם כי ביקש להיקבר בקבורה חילונית, וקיבוץ עינת (ובנוסף לו, עוד מספר מצומצם של בתי עלמין ברחבי הארץ) מספק את השירות הזה.

אני תוהה מה אומר עלינו ה"קוד" הזה – האם הציבוריות הישראלית עדיין נחרדת לשמוע על קבורה חילונית, שאנו נדרשים לשפת סתרים מעין זו, או שזהו בסך הכל התיאור העובדתי (שכן למה להדגיש "קבורה חילונית" מול "קבורה דתית" שהיא ככל הנראה ברירת המחדל) הסביר המתאים לניסוח הידיעה?

פיזור, או למה לא יהיה כפר קאנא ישראלי

מאז 1991, עת הותקף העורף הישראלי בירי טילים מעיראק, גובשה מדיניות של פיזור האוכלוסיה בתוך הבתים. המדיניות הזו החליפה את מדיניות המקלטים, שהניחה שלאוכלוסיה יש זמן להיכנס לתוך המקלט המבוטן, אשר מספק הגנה טובה יותר מפני פגיעה ישירה. לדעתי יש בזה יותר ממה שאנחנו רואים על פני השטח. אופי הפגיעה בעורף – החל מטילי סקאד דרך זילזאל, קטיושות, גראד וכלה ברקטות קסאם הוא מאוד נקודתי. נשק תלול מסלול שכזה, במיוחד רקטה, כשהוא פוגע בבניין, גורם בדרך כל להרס של החדר שבו פגע ותו לא. ראינו כבר תמונות רבות של חדר שנהרס כליל בעוד החדר הסמוך לא נפגע כלל.

בתקופת מלחמת המפרץ, מעבר להתעסקות בניילונים (אשר קשה לי להאמין שהיו שומרים על איטום במקרה של פגיעה קרובה), ויתרו, כאמור, על שליחת האוכלוסיה למקלטים. אפשר לתלות זאת בתואנה בדבר האיום הכימי. אני חושב שחששו מדבר אחר – מפגיעה של טיל ברחוב. פגיעה שכזו היתה קוטלת אנשים רבים שהיו בדרכם למקלט, ללא הגנה קשיחה ביניהם לבין הרסיסים, כמו סוג של מטען חבלה שמתפוצץ ברחוב. לכן, כדי למנוע ריכוז של קבוצות גדולות של אנשים במקום אחד, חשופים לרסיסי הפגיעה, לו היו יכולים, אני מניח שהיו ממליצים אז לא רק לא להיכנס למקלטים, אלא להתפזר בחדרי הבית, כדי להקטין את אותו הסיכוי שקבוצה של אנשים תיפגע ישירות מהטיל.

מדיניות המרחב המוגן הדירתי היא המשך של אותה הכרה בסוג האיום על העורף. היא מאזנת בין המקלט המבוטן, לבין הצורך לפזר את האנשים פיזור מרבי. לכן גם ממליצים לאנשים המתגוררים בקומה העליונה לרדת לחדר המדרגות של הקומה שמתחת – כדי להקפיד על לפחות שכבת הגנה קשיחה אחת ביניהם לבין הרקטה ורסיסיה. מאותה סיבה ממליצים למי שנמצא ברחוב להיצמד לקרקע ולהגן על "רקמות רכות" כמו הבטן מפני רסיסי הרקטה.

בשל כך, לא יהיה "כפר קאנא" ישראלי. האוכלוסיה הישראלית מפוזרת היטב בעת ירי רקטות אליה, ולראיה מספר ההרוגים מרקטה, כשהיא פוגעת בקרבת אנשים, הוא בדרך כלל נמוך – אחד או שניים – לא יותר.

דווקא עכשיו: לגייס את ערביי ישראל לצה"ל

כתבתי מספר פעמים באייל הקורא בעד גיוס ערביי ישראל לצה"ל. אני לא חושב שהגיוס הזה צריך להיות בכפייה, אבל הייתי רוצה שצה"ל יקרא לבני הנוער הערבים הישראלים ללשכת הגיוס, כדי להקל עליהם את האפשרות להתגייס. קראתי פעם שבכל שנה יש כמה מאות ערבים, נוצרים ומוסלמים, לאו דווקא מקרב הבדואים, שבוחרים להתנדב לצה"ל. אני רוצה שיתרשמו מעט מהמערכת הצבאית, ולאפשר להם לחתום על אי-שירות בצה"ל, אבל שיעשו צעד אקטיבי, כמו חתימה על מסמך, לשם כך. אני מאמין שצעד כזה יגדיל את שיעור הערבים המתגייסים לצה"ל, גם אם באופן הדרגתי.

אני חושב ששילוב ערבים בצה"ל (ולא ביחידות נפרדות), גם אם יגרום כאב ראש לא קטן למערכת הביטחון (אני לא חושב שיש גזענות בטענה שבאופן ממוצע, ערבים בשירות צה"ל נוטים להיות מעורבים יותר בפרשיות ריגול או מכירת נשק, אם כי ניתן לטעון שדווקא הפטריוטים לישראל יתגייסו. בקיצור – זה מסובך), יועיל לגיבושה של החברה בישראל. אני עדיין מאמין בתפקידו של צה"ל ככור היתוך של החברה הישראלית, שבו אנשים מ"שבטים" שונים נפגשים, לפעמים בפעם הראשונה, עם אנשים מ"שבטים" אחרים ואני מאמין שהרבה יותר קשה לצעוק "מוות לערבים" כשיש לך חברים ערבים במילואים (כן, אני יודע, יש גם את "בלי המעיל והעוזי", ועדיין, יש לי תקווה). אני גם לא מאמין גדול בשינוי חיצוני, ומעדיף שינוי מבפנים – שינוי של אנשים שנושאים בנטל ודורשים את הזכויות שלהם במיוחד מתוך מילוי חובות אזרחיות.

אם להתייחס למצב הנוכחי, אני מאמין ששילוב שכזה אולי היה גורם לפוליטיקאים ולראשי הצבא לשקול ביתר כובד ראש את הפעלת צה"ל מול האוכלוסיה הפלסטינית בשטחי הרשות הפלסטינית. במצב שאני מתאר הם ישלחו ערבים-ישראלים-פלסטינים (וגם ישראלים-יהודים) להילחם בפלסטינים. אני מקווה שערבים בשירות צה"ל ישאלו יותר שאלות על ההשלכות של הפעולות שהם נשלחים לבצע על האוכלוסיה האזרחית. אפשר אומנם להיתלות במעשי הזוועה שבצעו פלסטינים באחיהם, בהם חשדו בשיתוף פעולה, במהלך האינתיפדה הראשונה, כטיעון נגד הסברה שלי. אבל אני חושב שלריבוי פלסטינים בצה"ל תהיה, בשורה התחתונה, השפעה ממתנת על פעילות הצבא. ומי יודע, אולי הגברת השילוב דרך צה"ל – אותו "מנוע מוביליות חברתי" ישראלי אשר מאפשר תנועה מעלה של בני השכבות הלא-הגמוניות, יוציא את הערבים בישראל מהעמדה המתבדלת אשר נראה שאימצו בשנים האחרונות ויביא אותם אולי למלא תפקיד של גשר של שלום בין מדינת ישראל למדינות ערב.

והערה שלישית, שהתלבטתי אם לכתוב או לא, אז הנה היא, בלי פירוט משמעותי: במשך היום הסתובבו בתקשורת הערבית טענות על עשרות הרוגים ישראלים כמו גם חטופים/שבויים ישראלים. טענות אלו התבררו עד מהרה כלא-נכונות. מדוע עדיין ששה התקשורת הערבית להפיץ שמועות לא-בדוקות אלו? האם ה"אכזבה" שמלווה את בירור האמת לא מעקרת כל אלמנט מוראלי שמלווה אותן כל עוד הן נשמעות?

העיסוק בשאלה האם המנהיג היקר הבריא, או שמא נעשה שימוש בתוכנת עריכה כדי לייצר תמונה עדכנית שלו (ולמה הקו השחור לא ממשיך משמאלו של החייל, אבל הצל של רגלי אותו חייל כן מופיע?) מזכיר לי (זהירות, ספוילר!) את הסרט "ישנוני" של וודי אלן, שבו המנהיג הנערץ נהרג בפעולת חיסול של המורדים וכל שנשאר ממנו הוא האף, אותו רוצה הממשלה לשבט לכדי אדם שלם. נדמה לי שבדרום קוריאה התעסקו קצת בשיבוט – אולי זו הזדמנות לשיתוף פעולה בין שתי הקוריאות?
(לא מצאתי את הקטע המקורי באנגלית, אז הנה הוא בספרדית)

אפשר לומר מה שרוצים להגיד, ואפשר להעביר מסר בצורה עקיפה. אפשר לכתוב אלגוריה. אפשר לדבר בציניות, באירוניה, או בסרקאזם. הפרגמטיקה נותנת לנו כלים רבים כדי להעביר מסר בצורה עקיפה. אבל מדוע להעביר מסר עקיף ולא לומר את מה שיש לנו להגיד באופן ישיר? מעבר לערך האומנותי שבדבר (כי הדיבור העקיף מאפשר לנו להפגין יצירתיות ודמיון, במטאפורות עשירות יותר או פחות), אני חושב שהמסר העקיף משדר, בין שאר הדברים, ברמה מודעת יותר או מודעת פחות, סוג של חשש של הדובר. חשש מכך שהמסר הישיר, בצורתו הגלויה, החשופה, פשוט אינו משכנע דיו. עטיפת המסר בטכניקות הפרגמטיות לעיל שקולה למה שעושים בפרסומות: ניסיון ליצור תחושה רגשית מסוימת אשר תיקשר אצלנו באופן נסיבתי יחד עם המסר.

לכן עלינו, כקוראים ביקורתיים ומאזינים שהאמת חשובה להם, להתייחס בחשדנות הראויה לטכניקות הללו. עלינו לתרגם את המסר שמגיע אלינו מהמסר העקיף למסר הישיר, ולבחון אותו שוב כך, בצורתו הגלויה, ורק אז לקבוע עמדה כלפיו. אולי כשהמסר מוצג בפנינו בצורתו הישירה הוא באמת לא ראוי לאותה תשומת לב, התלהבות, כעס, או כל רגש אחר שהוצמד לו על ידי הדובר במסר העקיף?

נרמז בשבוע שעבר שמחר תתבצע עסקת החילופין עם החיזבאללה. וכשהכותרות מבשרות שרק זהותם של שלושים אסירים פלסטינים מפרידה בין גלעד שליט למשפחתו נראה שגם הוא בדרך הביתה, כי מי יעז להשאיר אותו בשבי בגלל שלושים פלסטינים, עם או בלי דם על הידיים. ולהרבה אנשים יהיה מה לומר. לפני, תוך כדי, ולאחר העסקאות הללו. ואחר כך לא תשקוט הארץ ארבעים שנה.

מסתבר שכמה עשרות קצינים וחיילים לקחו ברצינות את מה שהצעתי בעבר:

אם ניפול בשבי, אנו מבקשים שמדינת ישראל לא תשחרר עבורינו מאות רבות של אסירים פלשתיניים" – כך כותבים עשרות חיילי וקציני גדוד חי"ר במילואים, במכתב שפורסם אתמול (שלישי) בערוץ 2. הגדוד, שנחשב לאחד מהטובים בצה"ל ואף זכה לפני כמה שבועות באות הצטיינות מהנשיא, אמור להיות בין הראשונים שייכנסו לרצועת עזה במקרה של מבצע צבאי. על פי הדיווח, המכתב מונח אצל חיילי המילואים והוא יוגש לרמטכ"ל, אם וכאשר ייקראו להיכנס למבצע הגדול בעזה. החיילים והקצינים מדגישים במכתב, שהם "מוכנים לשבת בכלא של מדינת אוייב ככל שיידרש", ומבקשים לא לשלם בעבורם מחיר מופקע, ולא לקיים משא ומתן על גופות או על חלקים מהן.

אני חושב שזה היה הפרק השלישי של הסדרה Over There (שכחתי את תרגום שמה לעברית). באחד הפרקים, החיילים האמריקאים החזיקו בשבוי עיראקי ממנו היה צריך להוציא מידע על מיקומם של טילי כתף נגד מטוסים. האסיר, בלהט האמונה, התרה בחוקר שהלה יכול להרוג אותו והוא לא יגלה את מיקום הטילים. אני לא זוכר את כל השתלשלות העניינים, אבל בהמשך הפרק הסביר החוקר לאחד החיילים את הכלל הבא: האסיר השתמש ב"אי-פחד מהמוות" והרצון להיות "שאהיד" ככלי נגד החוקר. אולם מרגע שהחוקר הוציא את הכלי הזה משימוש והודיע לאסיר שאין בכוונתו להרוג אותו (אלא לעשות לו דברים אחרים, לא נעימים, בלשון המעטה) אזי הוא יכול היה להמשיך במשימתו לחלץ את המידע ולשבור את רוחו של האסיר, שנאחז בתחילה במות הקדושים כגורם מחזק נפשי, אך איבד אותו עד מהרה בשל הצהרתו של החוקר.

האם מכתב כזה של לוחמים לפני פעולה בעזה יוכל באמת לנטרל בצד השני את המוטיבציה לחטיפה/שבי ועסקאות חילופין? אני בספק.

פעם היה יותר פופולרי לדבר על תפקיד התקשורת ככלי שגורם, בעקיפין, לשימוש בטרור (היום משום מה זה פחות פופולרי לדבר על זה. איזה עיתונאי ירצה לטעון שהוא מלבה טרור?). החשיפה התקשורתית של הטרור, של הפגיעה חסרת ההבחנה שיכולה להיות בכל אחד מאיתנו, משרתת את ההפחדה והטלת האימה. טרור שנעשה במחשכים ואינו מדווח, ללא עיתונאים חמורי סבר בעלי קול עמוק השמור לאירועים מסוג זה, אוחזים במיקרופונים באיזו צומת נידחת, או בלב עיר, כשברקע היבהוב אורות החירום הכחולים והאדומים של אמבולנסים ומכוניות משטרה, מקריאים לנו את שמות ההרוגים כשמותר סוף-סוף לפרסם אותם, אינו טרור (כמו ששמעתי שנהוג לומר בקורס קצינים בצה"ל: "עשית ולא דיווחת, כאילו לא עשית").

האם אנו מוכנים לעשות צעדים, כמו שנעשו למשל באמצעי התקשורת ברוסיה בדיווח על הפעולות של הצ'צ'נים, ולכפות על עצמנו ועל אמצעי התקשורת שלנו צנזורה מדעת, מבחירה, של דיווחים על פעולות טרור? וכל זאת כדי להקטין את המוטיבציה לשימוש בו ואולי אף לנטרל, לאט-לאט, את הטרור, ככלי? גם כאן אני בספק. אני חושב שהתמכרנו לתאטרון האימה.

פעם התרבות היתה אוראלית. סיפורים עברו מפה לאוזן. אז הומצא הכתב, אבל הוא היה נחלת מעטים עד המצאת הדפוס. גם כשהגיע הדפוס, הנוהג היה בתחילה להקריא את הכתוב לאחרים ולקח זמן עד שאנשים החלו לקרוא לעצמם, מה שמכונה "לקרוא בלב". זו היתה תרבות כתובה.

אז הגיע הרדיו, ובתחילתו היו הרבה תסכיתים, שהם למעשה לקרוא טקסט כתוב באופן מומחז, והטלוויזיה, שגם היא היתה בתחילתה מעין "רדיו מצולם". אני חושב (לא בדקתי) שהתפתחות השידור הלא-מתוכנן הגיעה קצת מאוחר יותר. השידור הלא-מתוכנן הוא חזרה לסוג של תרבות אוראלית, הפעם עם ממד ויזואלי חזק מאוד.

ואז הגיעו המחשבים ואיתם רשת האינטרנט, אשר הם בעיקרם סוג של חזרה לתרבות כתובה, עם איים של מדיומים יותר ויזואליים (יו-טיוב ודומיו) ואוראליים (פודקאסטים). לאן נלך מכאן? מי יודע.

(נכתב בעקבות מה שהתחלתי לקרוא בספר "טכנופולין" של ניל פוסטמן)

(מסתבר שיוצאת לי פה מיני-סדרה של רשומות על התקשורת)

יש הרבה רעש בזמן האחרון בעקבות התגובה בפליקר של דב אלפון לכתבה של עודד כרמלי עליו. תוך כדי איסוף קישורים לרשומה אחרת שאני עובד עליה, הגעתי לתגובה ישנה שזכרתי באייל הקורא, שמאוד רלוונטית בעיני לנושא אמינות אמצעי התקשורת. ראו בפתיל הזה.

היה לי פעם ויכוח עם מישהי לגבי כל מושג הסקופ. הדחף העיתונאי להקדים את המתחרים. יש איזה מתח מתמיד בין ראשוניות לדיוק. אנחנו מעריכים את הראשוניות, אבל גם את הדיוק. אומרים שאף אחד לא זוכר את השני ש… (השלימו את החסר). אבל לדחף להיות ראשון יש מחיר. הדרך לסקופ יכולה לבוא על חשבון הדיוק והאמינות. כשאנחנו מגלים שמישהו הגיע ראשון במרמה (למשל, ספורטאי שנטל סמים אסורים וזכה במקום הראשון, כמו בן ג'ונסון או מריון ג'ונס) אנחנו חשים פגיעה באמון, שיכולה לנפץ לגמרי את המוניטין של הרמאי. כשדיווח עיתונאי מתגלה כשגוי, בין אם בזדון ובין אם בשל רשלנות, האם המוניטין של הכתב/ת מתנפץ? במקרים חמורים כמו הסיפור של ג'ייסון בלייר – כן, אבל לרוב – לא. האם בעקבות קריאת הקישור לעיל מישהו כאן יפסיק לקרוא את כתבותיו של עמוס הראל ב"הארץ"? סיכוי נמוך, לדעתי.

עיתונאים נהנים כאן משלושה יתרונות. ראשית, הם עובדים במדיה, אשר שולטת על הצגת המידע. כמו שהתנצלויות של התקשורת נדחקות לקרן זווית, כך טעויות של עיתונאים בדרך כלל לא זוכות לקבל כותרות ראשיות. שנית (וזה די קשור ליתרון הראשון), עיתונאים נהנים מהגנת הקולגיאליות של חבריהם, אשר בדרך כלל לא יכתבו עליהם סרה (לפחות לא במדיומים שרוב הציבור נחשף אליהם). דבר שלישי: המרווחים בין המקרים שבהם עיתונאים נתפסים בשגיאות ורשלנות הם לרוב ארוכים מכדי ליצור תדמית רעה ולהרוס את המוניטין שלהם. למשל: כמה מכם זוכרים גם את ההופעה של בן כספית בסרט בתעודה על הבחירות האחרונות, וגם את הפשלה שלו בפרשת יחיאל אוחנה וסחיטת השופט תיאודור אור?

במשך כמה שנים לקחתי על עצמי לדאוג למדור החדשות באייל הקורא. לא הייתה לנו מערכת חדשות עצמאית. את העדכונים כתבנו על סמך הצלבת מידע מהמקורות המקוונים המובילים בעברית. זו לא באמת השוואה הוגנת. לא התחרנו עם אף אחד, והמהירות מלכתחילה לא היתה ממש שיקול אצלנו (למרות שנמצאו תמיד המגיבים שמצאו לנכון למהר ולפרסם תגובות בדיונים אחרים על אירועים שקרו זה עתה). אבל שאבתי סיפוק מסוים מהיכולת שלנו לתת תמונה שקולה יותר, והתביישתי בסתר (או לא בסתר) כשפישלנו ונפלנו אחר מקור לא מוצלח.

יש איזה בלבול בציבור לגבי תפקידו של דובר צה"ל, ואני חושב שכדאי להבהיר משהו שאולי נמצא אצלנו עמוק בהכרה אבל אינו נאמר. תפקידו של דובר צה"ל (ודובר בכלל) אינו לדבר. תפקידו הוא לשתוק. אם אתקשר מחר למשרד דובר צה"ל ואבקש לדעת כמה אוגדות פרוסות בגולן, או מה סד"כ המטוסים בטייסת הקרב הראשונה, אז אם שפר גורלי וענה לי מישהו מנומס הוא אולי יאמר "אני לא יכול לענות לך על שאלה כזו", ואם יהיה זה מישהו פחות מנומס, סביר להניח שיטרוק לי את הטלפון בפרצוף.

דובר מתמנה במקום שיש בו מה להסתיר. שיש בו סודות, ושיש צורך לשלוט על המידע היוצא ממנו, כדי לצייר כלפי חוץ תמונת עולם מבוקרת (ולעתים אף מיופה, לשם שימור התדמית) של הפְנים. חשוב גם לדבר בקול אחד, ולא בכמה קולות, שכן כמה דוברים יכולים להיות לא מתואמים ולסתור זה את זה, או לחשוף מידע שאין לחשוף. שימוש בכמה דוברים, כמו גם דיבור חופשי בכלל, עלול ליצור בלבול אצל קהל היעד, בשל האפשרות לשדר מסרים סותרים. היכולת לשלוט על המידע אשר יוצא החוצה מאפשרת ליצור תמונת עולם רצויה לכוחות אותם משרת הדובר. כשדובר נדרש לחשוף מידע, הוא מפעיל שיקולים שונים, ו"גילוי מירבי" או "אמת בכל מחיר" לא זוכים בהכרח למשקל גבוה במכלול השיקולים בהחלטה איזה מידע לחשוף. דובר עשוי לשקר כשהשקר מועיל בטווח הקצר או הארוך, למרות שיש סיכוי שתהיה פגיעה במוניטין מוסד הדוברות שלו. באותה מידה, דובר עשוי להחליט לא להגיב על ארוע מסוים, כי תגובת שקר תחשף עד מהרה ככזו ותגרום לפגיעה במוניטין, ותגובת אמת עלולה לגרום עוד יותר נזק, דהיינו, בחירה בין רע לגרוע. אכן, קשים חייו של הדובר.

דובר אין רק לצה"ל. לכל ארגון ציבורי יש דוברים מוסמכים, אשר מדברים בשמו ומעבירים את המסרים שהוחלט שיש להעביר. אם לשפוט לפי ההתרשמות שלי ממערכת המשפט, הרי שגם צוותי פרקליטים דואגים לשלוט היטב על תוכן ואופי המידע אשר הם משדרים לציבור הרחב. וכן הלאה. אפילו עמותת ויקימדיה ישראל – לכאורה אחד הגופים הכי פתוחים והכי שיתופיים שאפשר להעלות על הדעת, מינתה לעצמה דובר.

(את כל זה למדתי כמובן מזה שאין להזכיר את שמו)

למי שכבר ניחש, אז כן, אני כותב את כל זה גם כי הרעיון לרשומה מסתובב לי בראש כבר הרבה זמן, אבל בעיקר בהשפעת רשומה קודמת שלי על תסכולו (לדעתי) של עמית יולזרי, ובעקבות הטור של עקיבא אלדר. כשד"ר אלון ליאל אומר: "ההתנהלות הביטחונית נוכח הפרשה הסורית, יש בה פגיעה בדמוקרטיה, בחופש הדיבור ובזכותו האלמנטרית של הציבור לדעת את מצבו הביטחוני" הרי הוא נופל, או מנסה להפיל אותנו, באותו כשל שבו ניסה עמית יולזרי להפילנו. אין פגיעה בחופש הדיבור. אולי יש פגיעה ממוקדת בחופש הדיבור של בעלי תפקידים המעורבים בעניין, אך זו פגיעה נסבלת ומובנת. אין חובה על אף אחד לגלות מידע, במיוחד מידע צבאי סודי (אלא על פי חוק או צו של בית המשפט). ראוי, במדינה דמוקרטית, במקרים רבים, שמידע כזה יחשף, כדי לאפשר דיון ציבורי פתוח ועשיר ככל האפשר, אך נראה שחלק ניכר מהציבור מעדיף, במקרים מסוימים (למשל, סוגיית החימוש הגרעיני של מדינת ישראל) לא לדעת מה קורה, ואולי אף למנוע דיון ציבורי בנושאים אלו. דהיינו, הציבור מעוניין בדובר, אשר ידבר כשצריך, וגם ישתוק כשצריך. אפשר לחשוב על כמה סיבות מדוע יהיה רוב בציבור לאלו המעוניינים לא לדון בנושא מסוים. בעיקר סיבות שקשורות ביחסים בינלאומיים, כמו סוגיית החימוש הגרעיני של מדינת ישראל. כך למשל, קראתי לפני כמה דקות בחלון העדכונים של "הארץ" שב-CNN דיווחו לא מזמן שהפעולה בלבנון היתה בעצם פגיעה במשלוחי נשק מאיראן לחיזבאללה, ששילבה פעולה של כוחות קרקע ואוויר. אני חושב שהנחה סבירה תהיה שיש רוב בציבור בעד פעילות כזו, אך יש גם רוב בציבור שחושב שפרסום פעולה כזו ולקיחת אחריות עליה מצד ישראל עלולה לגרום מבוכה ונזק ליחסיה של מדינת ישראל עם מדינות העולם.

ליאל אף ממשיך ואומר "עד היום, כשהקשבתי לרדיו ולטלוויזיה, ידעתי שלפחות הפרשנים הבלתי-תלויים משוחררים לומר את דעתם. עכשיו אני משוכנע שאנחנו שומעים בובות מדברות", אבל אם הפרשנים הבלתי-תלויים אינם יודעים שום דבר, אי אפשר לומר שהם לא משוחררים לומר את דעתם, או שאנחנו שומעים בובות מדברות. מה שאנחנו שומעים זה את קולה של המבוכה בשל השתיקה – אומנם אין לפרשנים על מה לבסס את פרשנותם, אך זו אינה מוכתבת להם.

המבחן הציבורי הוא בסופו של דבר בקלפי. אם הציבור רוצה שיגידו לו דברים מסוימים, אך שישתקו על דברים אחרים, הוא יצביע בהתאם. אם לא, יצביע אחרת.

אז דובר צה"ל שותק, ודובר הממשלה שותק, וכך גם ראש הממשלה, השרים, הרמטכ"ל, אלופי המטכ"ל, וכל מי שיודע מה קרה. גם הצנזור שותק, אך כנראה לא משתיק – לראייה, הוא לא מצנזר פרסומים זרים בנושא (המידע על הבידונים שטורקיה ביקשה הסברים לנוכחותם בשטחה, והידיעה שצוטטה מ-CNN ב"הארץ"). השתיקה היא חלק בלתי נפרד מהחברה המאורגנת, גם הדמוקרטית (אך בה במידה פחותה). אולי לא תזיק לנו קצת שתיקה אחרי שנים של הדלפות סיטונאיות.

מותר לא להצביע בבחירות, מותר להצביע בבחירות ל"קדימה", מותר לחשוב מחשבות גזעניות, מותר לחשוב מחשבות שובניסטיות, מותר לחשוב מחשבות סקסיסטיות, מותר לחשוב שעורכי דין יורידו אותנו ביגון שאולה, מותר לחשוב שבית המשפט העליון חורג מסמכויותיו, מותר לחשוב שיש קנוניה של התקשורת ומערכת החוק, מותר לחשוב שיש קנוניה של התקשורת נגד מערכת החוק, מותר לשנוא את מי שאסור לשנוא, מותר לאהוב את מי שאסור לאהוב, מותר לקוות שמישהו ימות או שיקרה לו משהו רע, מותר לחשוב שמישהו טיפש, מותר לחשוב ש"תפרו תיק" לנשיא קצב ולחיים רמון, מותר לחשוב שרצח קנדי היה מזימה של ה-CIA, מותר להאמין ב"כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", מותר להאמין ביוזמה חופשית ובצמצום מעורבות המדינה בחיי האזרחים, מותר לחשוב שהפרטה זה טוב, מותר לחשוב שהפרטה זה רע, מותר להעדיף חופש על שוויון, מותר להעדיף שוויון על חופש, מותר לחשוב על לכתוב רשומות לא ממש מבריקות כמו הרשומה הזו, מותר ומותר ומותר…

אולי לא ראוי לעשות את הדברים ברשימה לעיל, אבל מותר לעשות אותם, כל זמן שאין משטרת מחשבות וחוקים שאוסרים על חופש המחשבה.

אבל הכי נורא זה לספר עליהם לכל הבלוגוקוסמוס. א-י-ן ס-י-כ-ו-י שתצאו מזה טוב.

(מוקדש לכל מי שלקח אי פעם את הסיכון וחלק את דעותיו הלא-פופולריות עם אחרים)