אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

קראתי גם אצל יהונתן קלינגר וגם אצל יורם ליכטנשטיין על פסיקתה של כב' השופטת מיכל אגמון-גונן בנושא פרמייר ליג נ' פלוני, ויש לי תהיה אחת, ואי-הסכמה אחת.

לא הצלחתי להבין אם השידור שהועבר על ידי האתר היה אך ורק השידור הגולמי, או שמא הוא כלל גם דברי פרשנות. בפסק הדין נכתב:

"לאור עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאור עמדת המשיב 1, הרי לצורך הבקשה שלפניי למעשה מסכימים כל הצדדים כי קיימות זכויות יוצרים בצילום אירועי ספורט וכי החוק החדש לא שינה את האיזון שנקבע בפרשת טלאיבנט בעניין זה."

אולי זו לא השאלה המשפטית שעמדה על הפרק, אבל לעניין שמעניין אותי, אני חושב שאין מחלוקת על כך שקיימות זכויות יוצרים בשידור שאינו גולמי, וכולל דברי פרשנות (גם אם גרועה), בשל הערך המוסף של הפרשנות.

אי ההסכמה שלי עם הפסיקה היא עם הקביעה להלן:

"עם זאת, בהחלט ניתן לומר, כפי שנאמר בפסק הדין האנגלי לגבי הספרים המוזלים, כי מי שאין ידו משגת, או אינו מעונין בספורט מספיק בכדי לשלם, ויצפה במשחקים באינטרנט, הוא אינו צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה" (עמ' 59 בפסק הדין).

אני לא יודע מה נכתב בפסק הדין האנגלי לגבי הספרים המוזלים, אבל לדעתי (וכאן דרוש קצת מחקר אמפירי כדי לאשש או להפריך את הטענה) זה לא המצב. אני חושב שחלק ניכר מהצופים בשידורים החינמיים דרך הרשת הם אנשים אמידים אך חסכנים, שמוכנים להתאמץ קצת ולמצוא אתרים ברשת שיעבירו להם את השידור, גם אם באיכות נמוכה יותר, בחינם. אני יכול להביא את עצמי כדוגמה. בעקבות המעבר לארה"ב, אני שוקל אם להתחבר לאחד משירותי הכבלים, או לא. קיומם של אתרים כמו Hulu (והוא במקרה חוקי לשימוש, בארה"ב), שבהם אני יכול לצפות בתוכניות בהן אני מעוניין בחינם (עד כדי כמה פרסומות), מהווה אצלי בינתיים שיקול מכריע נגד רכישת מנוי. אני מאמין שאני לא יוצא דופן, ושיש רבים כמוני. לדעתי השופטת לא נכנסה לעובי הקורה בעניין זה, ופטרה עצמה מלעשות כן כשכתבה במשפט שבא לאחר מכן:

"ומכל מקום הערך החברתי של הנגשת משחקי הספורט לציבור גובר, מבלי שהוכחה פגיעה משמעותית במבקשת."

יש משהו אירוני בזה שעופר עיני הכניס דווקא לחוק ההסדרים (כך הבנתי, לפחות, ותקנו אותי אם אני טועה) את כל הסעיפים שהכניס לטובת זכויות העובדים.

יש משהו אירוני בזה שלא שמעתי אפילו ציוץ מכל אלו שהתנגדו בשנים שעברו לחוק ההסדרים (ושמו את התמונה "לבטל את חוק ההסדרים" בסרגל הצדדי) על השימוש שנעשה, הפעם למען זכויות העובדים, בחוק ההסדרים. לפחות איזה "זה לא בסדר, אבל אין ברירה" או משהו כזה.*

זו כנראה הסיבה שאני לעולם לא אהיה פעיל פוליטי מוצלח. אני טהרן מדי. או צדקן מעצבן.

* ואם כתבתם על זה משהו, אנא קשרו בתגובות. אשמח למצוא כמה צדיקים וצדיקות.

שמתם לב לעובדה שהשיח בבלוגוספירה סביב המלחמה גרם להרבה אנשים שמתנגדים למלחמה להוסיף דיסקליימר על כמה שהחמאס זה איום ונורא? (ראו למשל אצל ד"ר אייל גרוס). אני חושב שזו חריגה מהתבנית שאפיינה את השיח בבלוגוספירה בזמן מלחמת לבנון השנייה.

צריך פשוט לכתוב את זה באיזשהו מקום. בשבועות האחרונים, במיוחד מאז שנכנס לתוקף חוק הספאם, נרשמו כל מיני קמפיינים – שיווקיים (מיזם תרבותי של בנק גדול, למשל) ופוליטיים (מפלגה מסוימת, פוליטיקאים וכו'), כדי לעקוב אחרי בטוויטר. אני מניח שהם מקווים שחלק מסוים מהנעקבים נרשמים באופן כמעט אוטומטי לעקוב אחרי מי שעוקב אחריהם, וכך הם מקווים להעביר את המסרים של הקמפיין שהם חלק ממנו. זה קצת מוזר בעיני, כי זה לא ממש פרסום ממוקד. אני תוהה: האם זה אפקטיבי או שזה יותר ניסיון להצטייר כמאגניב וובשתיימאפסי כזה בעיני המפרסמים?

הקש ששבר את גב הגמל הוא הרשומה בבלוג של עיר לכולנו הרשומה באתר citydov (שהוא, לפי הגדרתו: "האתר הלא-רשמי הרשמי של מצביעי דב חנין לראשות עירית תל-אביב". תודה לאזרח דרור על התיקון), אליה הגעתי מהרשומה של רן יניב הרטשטיין (וראו גם התגובות שם). מישהו החליט שזה יהיה רעיון טוב לעשות SEO כך שהחיפוש "תל אביב" יעלה כמה שיותר גבוה את אתר "עיר לכולנו".

אם לפני שבועיים התעצבנתי מזה שתוכנית טלוויזיה שנמצאת כאן היום ותעלם מחר (כן, היא מ"הרעים") עושה לעצמה SEO על חשבון המושג "האח הגדול", הרי שהיום עושים את זה האנשים שאמורים להבין באינטרנט. כל מיני אלפא ובטא בלוגרים, שאני באמת, אבל באמת מצפה מהם ליותר. מה, הם לא יודעים שהם סתם גורמים נזק, ושהם כמובן לא יטרחו, לאחר הבחירות, להחזיר את המצב לקדמותו? האם הם באמת חושבים שנכון להשתמש בטכניקה שהם מגנים אותה במקומות אחרים? חשבתי שהם אמורים להביא לנו ערכים טובים יותר, ומסתבר שהם בעצם מביאים את אותם ערכים שהם יוצאים נגדם (ועל זה יש לי פוסטנציאלי. מתישהו). פתאום, כשזה מגיע לנושא שקרוב לליבם כמו הבחירות לראשות עיריית תל-אביב, הם שוכחים את כל העקרונות הנעלים שלחמו בעבר למענם (למשל פרטיות המגיבים, על ידי פרסום מספרי IP של מגיבים).

אותם פעילים-קצת-יותר-מדי גם מן הסתם מעמידים את השותפים להם לדעה (אך לא לדרך) בדילמה: האם לגנות את הצעד הזה (ולהסתכן בפלגנות במחנה שלהם), או לא?

לקריאה נוספת: גיא, מרק ואביעד (סליחה אם שכחתי מישהו) ואפי. ואם צריך להבהיר את זה, אז בבקשה: אני לא גר בתל אביב, ואין לי שם קשר לחולדאי, ריפרש וכו'.

אני בדרך כלל לא מצטרף לדברים כאלו, אבל הפעם זה נראה לי שווה את זה. בוויקיפדיה כתוב על האח הגדול כך:

הביטוי "האח הגדול" הפך למטבע לשון, שמשמעותה מצב בו הפרט מפוקח על ידי השלטונות, המנטרים את כל צעדיו. זהו מצב שחזה אורוול בדמיונו, אך כיום יש למדינות ולגופים החפצים בכך את האמצעים הטכנולוגיים ליישם אותו במידה זו או אחרת.

אני מודה שאת הספר לא קראתי, אבל את הסרט עם ג'ון הארט ראיתי. הוא שחקן נפלא.
גם אני אח גדול, אבל רק של האחים שלי. אני לא מפקח על פרטים, ואני לא השלטונות, ואני לא ממש מנטר אף אחד.

יש לי מצברוח קצת מחורבן בימים האחרונים, מכל מיני סיבות (ככה זה כשיום ההולדת שלך מתקרב), ובתור אחד שהחליט שהוא לא בלוגר, ובמצברוח הזה גם בא לי לריב עם כל העולם, חשבתי לתת רשימה של חמישה בלוגים שאני לא סובל (אבל מעיין בהם בכל זאת, במעין סוג של מזוכיזם). אבל הקול הפנימי של התבונה לא מתיר לי לעשות כן. אז אין רשימה. יאללה, להתפזר.

רציתי לכתוב משהו על שתי תקריות שהיו לי בשבוע האחרון ברשת, אחת באייל הקורא, והשנייה בוויקיפדיה, שבהן נפגעתי ממה שכתבו בתגובות אלי. הבוקר התפרסמה ב-xkcd קריקטורה שמסכמת את העניין בצורה הרבה יותר טובה מכל מה שיכולתי לכתוב:

(רישיון: cc-by-nc-2.5)

לפעמים אני לא כותב רשומות מסוימות כי אני מנחש שהן יקוממו עלי הרבה אנשים. יכול להיות שבצדק, ויכול להיות שלא. לפעמים, כשזה קורה לי, אז אני מנסה לכתוב אותן בצורה מעורפלת, מתוך תקווה שרוב הקוראים לא באמת יבינו מה כתבתי, אלא רק מי שבאמת ישקיע בקריאה ולא רק ירפרף.

היום מתו מהקור שני חסרי בית בגוש דן. הם לא הראשונים, וכנראה גם לא האחרונים שימותו בחורף הזה. וזה עצוב. הידיעות על מות חסרי הבית הזכירו לי את חובבי/מעריצי/עבדי/שפחות החתולים שמצהירים על כך בבלוגים שלהם ובתגובות. אם אתם מסתובבים בחוגי הבלוגים שאני מסתובב בהם, בטח נתקלתם בהם, ואני לא רואה טעם להזכיר שמות.

פעם קראתי תגובה של מישהו שאמר שאנשים שדואגים יותר מדי לרווחת בעלי חיים מפסיקים לדאוג לרווחת בני אדם (אשר חייהם שווים בעיני לאין שיעור יותר מחייהם של חתולים ובעלי חיים אחרים). אז חשבתי לעצמי היום: אם חלק מחובבי החתולים היו דואגים לחסרי הבית, למשל על ידי יוזמה לאיסוף שמיכות ושקי שינה וחלוקתם, יכול להיות שחייהם של כמה חסרי בית ינצלו בחורף הזה.

אבל האם זה הוגן לבוא בטענות כלפי החתולאיסטים, או שבסך הכל מצאתי סוף-סוף תירוץ, אולי מצוץ לגמרי מהאצבע, לומר את מה שחשדתי בו זמן רב ורק חיפשתי את ההזדמנות המתאימה? יכול להיות שחלק מהחתולאים כן דואגים למחוסרי הבית וזה רק אני שמסתובב בחוגים הלא-נכונים ולא שומע על זה. חוץ מזה, יש כל כך הרבה עוולות וצער ומסכנות בעולם, אז למה להיטפל לאנשי החתול? רק בגלל שלדעתי בני אדם צריכים להיות קודמים לחתולים? ומה בכלל אני עושה כדי לעזור לחסרי הבית? כלום.

ולמה בכלל לכתוב רשומה כזו? האם היא תשפיע על מישהו, או רק תעורר אנטגוניזם? אולי אני סתם במצב רוח קרבי? (זהו, שאני בכלל לא.) האם לובי החתולים יסמן אותי עכשיו כאויב העם? הרי יש מביניהם לא מעט אלפא-בלוגרים-ובלוגריות, שבטח ישימו עלי כתם מעכשיו ועד עולם. ובכלל, אני הרי מתעצבן בעצמי כשאני רואה רשומות מעין זה אצל אחרים.

אז לכתוב על זה, או לא? לא יודע. כנראה עדיף שלא. אז לא כתבתי.

ים של מלל נכתב על פייסבוק. הנה שמונה האגורות שלי (פעם זה היה תשע, אבל הדולר ירד).

אני זוכר שקראתי פעם על פילים ששוחררו מהשבי בחזרה אל הטבע. מדובר היה בגורי פילים שנולדו בשבי, ונשלחו לאפריקה, במטרה להגדיל את אוכלוסיית הפרא ההולכת ונכחדת. זה היה אסון. הפילים הצעירים רמסו כל מה שנקרה בדרכם וגרמו נזק לסביבתם, ולא הצליחו להקים חברת פילים כמקובל בטבע. אותם פילים גדלו ללא נורמות וללא חינוך של דור המבוגרים. אותן נורמות התעצבו במשך מאות אלפי שנים והביאו את הפילים להתנהגות יציבה ביחס לסביבתם הטבעית.

גם ברשת ישנן נורמות. נסו להיזכר בחודשים הראשונים שלכם ברשת. בטח עשיתם משהו שבמבט לאחור נראה לכם כמו הפרה ברורה של נורמת התנהגות מקובלת ברשת: הפצצתם את כל החברים שלכם באיזה סרטון משעשע (שסתם להם אז את תיבת הדואל המצומצמת, בימי טרום gmail), תוך שאתם משאירים את רשימת הנמענים המלאה בשדה ה-TO למשל. אבל עם הזמן למדתם והפנמתם את הנורמות של הסביבה המקוונת, והיום לא תנהגו כך.

אבל מה קורה כשסביבה אקולוגית חדשה קמה, כמו פייסבוק? פתאום אין נורמות. אין מסורת שהתעצבה לאורך זמן ומכתיבה את נורמות ההתנהגות. כולם נושכים אחד את שני (Vampires Vs. Slayers Vs. Zombies וכו'), משליכים שקיות מים, מגייסים זה את זה למטרות נעלות, שולחים Hi five זה לזה, משווים סרטים בפליקסטר, והיד נטויה. פייסבוק מייצר כל כך הרבה רעש, וגם לא נעים להתעלם כל הזמן מהסובבים אותך, וזה בא על חשבון הזמן הפנוי המצומצם ממילא (ראו רשומה קודמת).

אני מאמין שבתוך זמן לא רב יצוצו נורמות התנהגות. אנשים יתחילו להמעיט בשימוש באותן אפליקציות-נחמדות-ומשמעשעות-אך-גוזלות זמן (תראו מי שמדבר – זה שהוא Bishop in the Church of Zombie עם מעל אלף נקודות) ויתחילו להשתמש גם בחשבון הפייסבוק שלהם בצורה יותר מושכלת: פחות הזמנות גורפות לאפליקציות לכל מי שברשימת החברים שלכם (כי מי בכלל יכול לנהל את עשרות האפליקציות שמוצאות להן בית בעמוד הפרופיל שלך?), פחות הזמנות לשעשועים גוזלי זמן, ואי-אלו נורמות אחרות, שאני אפילו לא יכול לדמיין עדיין.

אבל מה שעוד יותר ידהים אותנו, לדעתי, הוא הקצב שבו הנורמות האלו יתגבשו. התחושה שלי היא שקצב אימוץ (וזניחת) הטכנולוגיות בשנים האחרונות הואץ פלאים, ואיתו גם קצב יצירת הנורמות. אני תוהה אם יש דוגמה מעניינת לטכנולוגיה משמעותית שנזנחה עוד בטרם התגבשו בה נורמות שכאלו.