אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

כמה אנשים אמרו לי שהסיפור שלנו נתן להם השראה ותקווה שאפשר למצוא אהבה כמו בסרטים. אז חשבתי לכתוב אותו, כדי שאולי ייתן גם השראה ותקווה לאחרים.

אנחנו בעצם מכירים כבר יותר משנתיים. נפגשנו אצל בת-דודה שלי במפגש "והגית בהגדה של פסח עד שיצא עשן" המסורתי שלנו בפסח 2007. בת-דודתי, שהכירה אותה מאז שהייתה עורכת ב"עיוני משפט" כבר ציינה בפני כל אחד מאיתנו את מעלותיו של השני. והיא ראתה בי סלבריטי אינטרנט (בגלל האייל הקורא), אבל היא הייתה עמוק במערכת יחסים ארוכה, ואני הייתי סתם תקוע.

כשבלוגלי נפתח קרה המקרה ושנינו תפשנו אומץ והחלטנו לכתוב מהגיגינו. קראנו זה את בלוגו של השני, ולפעמים גם הגבנו. ואז חיפשנו עורכים חדשים לאייל הקורא. והיא הגישה את מועמדותה. כמובן שעם רזומה מרשים כמו שלה מייד עלתה לראש הרשימה. ויצא לנו לשוחח יותר על דא ועל הא. לקראת הנסיעה שלה להרווארד אפילו ערכנו שיחת טלפון ארוכה, שכללה הדרכה כיצד להשתמש במנגנוני העריכה של המגזין.

ואז היא נסעה, אבל נשארה ברשימת אנשי הקשר שלי בגוגל צ'אט. מדי פעם שוחחנו קצרות. היא דיווחה על הבחירות בארה"ב, ואני סיפרתי על הנסיעה שלי לנפוש קצת בלונדון, שחפפה את יום ההולדת שלה. כשהייתי שם והתחברתי בסוף כל יום לרשת בלובי של המלון, היא גם הייתה מחוברת. כך הבדידות בעיר הגדולה הייתה קצת פחות בודדה.

בערך בתחילת דצמבר התחלנו לדבר לילות שלמים (פער השעות, זה מה שיש). ודיברנו עוד ועוד. עד היום אנחנו מדברים. מדברים ברומו של עולם עד בדיחות אינפנטיליות. ובאיזשהו שלב היא שאלה "תגיד, אנחנו מפלרטטים"? חשבתי קצת, ועניתי "נראה לי שכן". ואז הוסרו כל המחסומים. דיברנו על הכל, כולל שמות אפשריים לילדים.

לקראת שובה לארץ המתח עלה, והחלטנו שאבוא לאסוף אותה באותו ערב מהוריה. הגעתי, היא יצאה, התנשקנו. ונסענו אלי, למה שמכונה אצלנו "דייט 26 השעות". אני חושב ששברנו באותו שבוע כל חוק אפשרי בספר החוקים של איך צריך להתחיל מערכת יחסים, כולל לפגוש את ההורים תוך ימים ספורים. השיא מבחינתי היה ביום שישי באותו שבוע, בפארק הירקון, כשאמרתי לה בערך "אני יודע שאת צריכה לחזור בסוף השבוע הבא. אבל, רק כדי שיהיה ברור, אני לא יכול להציע לך נישואין כשאנחנו ביחד שבוע".

ואז בסוף דצמבר היא חזרה, ואני רכשתי כרטיס טיסה לבוסטון והגעתי אחרי שלושה שבועות. הכל היה מושלג ולבן (והנעליים שלי לא היו אטומות למים). וידעתי ששוב ניפרד בעוד עשרה ימים, ועל כן מייד קבענו להיפגש באמצע הדרך – לונדון, בסוף פברואר. במקביל ביררתי בעבודה כיצד אוכל לטוס לפרק זמן ארוך יותר, ואכן סייעו לי להתארגן, ולקראת סוף מרץ טסתי שוב, למשך שבעה שבועות. לגור איתה.

בין לבין, התגעגענו לנו. טלפון, חיבור מזעזע בסקייפ, אפילו בלוג של געגוע.

באפריל כבר היה לנו ברור שזה זה. אנחנו נתחתן באוגוסט. באמצע מאי שבתי ארצה, מתוך כוונה לחזור לטקס הסיום, עם טבעת. אבל אבוי – שוד ושבר. ביום הטיסה התברר לי שאיבדתי את הדרכון שאיתו הייתי אמור להיכנס לארה"ב. כל התוכניות (להציע נישואין כחלק מאירועי סיום הלימודים) – השתבשו. זמזמתי לעצמי "אנחנו נשארים בארץ" וחרקתי שיניים. המתנתי עוד עשרה ימים עד שהיא שבה ארצה. הציפייה לקראת הפגישה בנתב"ג הייתה לא קלה, אבל באה לבסוף אל קיצה. מנתב"ג נסענו חיש קל למסעדה שנערכה לעניין מראש, שם הוגשה הטבעת. למרות שזה היה די צפוי לאורך הנסיעה והסעודה והיה ברור לנו שזה הולך לקרות, עדיין התרגשנו קצת כמו ילדים.

מסתבר שאם רוצים אפשר לארגן חתונה בתוך פחות מחודשיים. ואכן, לפני קצת יותר משבוע נערכה החתונה. זו הייתה חתונת שישי בצהריים. לא חתונה מעונבת ו"רשמית", אלא חתונה קלילה, שמחה, עם משפחה וחברים, והרבה ילדים קטנים שהסתובבו מולנו בזמן החופה, עת הרב ניגן ושר בגיטרה, וכמוהו גם שרה לאיילת קרובת משפחה. חזרנו לצימר עייפים אך נשואים.

כמו שכתבתי בהתחלה – זה סיפור אהבה. אם היו שואלים אותי לפני שנה אם אני חושב שדבר כזה יכול לקרות, הייתי עונה "לא" בפסקנות. ג'ון לנון אמר ש-“Life is what happens to you while you're busy making other plans”. כנראה שזה נכון לא רק ל-Life אלא גם ל-Love. אני חושב שלשנינו זה קצת בא במפתיע. וכל-כך נפלא שזה בא. אני מקווה שהסיפור שלנו נתן לכם קצת השראה ותקווה, שאפשר למצוא אהבה, והיא יכולה להיות אפילו כמו בסרטים. וגם אם הוא נשמע במקומות מסוימים קצת קיטשי או מומצא, דעו לכם שהכל אמת ושריר וקיים.

Love is the answer and you know that for sure

אני לא יודע איך להתחיל קמפיין ויראלי, אין לי גימיקים בשרוול, אז אני אכתוב את זה בצורה ברורה וישירה.

יום ההתרמה הארצי לאלו"ט, אגודה לאומית לילדים אוטיסטים, נקבע כבר לפני הרבה זמן ל-11 בפברואר – יום רביעי, שהוא היום לאחר הבחירות לכנסת. העיתוי הוא קצת ביש מזל, כי כולם יהיו עסוקים בתוצאות הבחירות ולא כל כך ישימו לב לקיומו של יום ההתרמה. כבר שאלתי, ואי אפשר היה להזיז את יום ההתרמה.

יש לי קרוב משפחה אוטיסט. כשהוא נולד הוא היה סתם ילד בלונדיני וחייכן. אחר כך, כשהוא לא התחיל לדבר איפושהו בגיל בגיל שנה וחצי, וההורים שלו התחילו להיות מודאגים, הסתבר בסופו של דבר שהוא אוטיסט. אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות כמו PDD ותסמונת אספרגר, אבל בסופו של דבר זה הכל כמעט אותו דבר – ילד חייכן, חמוד, שמבצע תנועות רפטטיביות, שלא מתקשר עם סביבתו, ושכל שינוי בשגרת יומו גוררת זעקות מחאה. מזלו הוא שלהוריו היו את המשאבים כדי להעסיק צוות סביב השעון שפעל וחינך אותו והצליח להביא אותו להישגים מרשימים. לפני כמה שנים המשפחה הצטלמה לכתבה של ערוץ 10:

אבל לא לכל משפחה שיש בה ילד אוטיסט יש את המזל הזה. וכאן באה אלו"ט – אגודה לאומית לילדים אוטיסטים, לעזרה. אתם יכולים לשמוע קצת עדויות של הורים לילדים אוטיסטים בסרטון המצורף:

וכאן גם אתם יכולים לעזור.

אני לא מצפה להגיע למאות אלפי אנשים שיקראו את הרשומה הזו – זו לא מטרה ריאלית. אבל אם תכתבו גם אתם רשומה קצרה. לא ארוכה. שבה תספרו על יום ההתרמה ותקראו לאחרים להמשיך ולכתוב על יום ההתרמה הזו, וכמובן גם תספרו לאנשים שאתם מכירים פנים-אל-פנים, אז אולי המודעות הציבורית לקיומו של יום ההתרמה תעלה ויום ההתרמה הזה יצליח קצת יותר.

בזכותכם.

אם אתם זקוקים לקטע טקסט בסיסי כדי לכתוב רשומה, תוכלו להיעזר בטקסט שלהלן:

==== גיזרו והדביקו ====

הסיכוי לזכות בפרס הראשון בלוטו בישראל הוא 1 ל-14.000.000

הסיכון של ילד להיות מאובחן כאוטיסט בישראל הוא 1 ל 250.

אלפי ילדים אוטיסטים בישראל זקוקים לכם היום יותר מתמיד.

בימים אלו אנו יוצאים במבצע התרמה ב- SMS למען הילדים האוטיסטים של אלו"ט.

אנא שילחו SMS עם הספרה 10 למספר 8777 ותרמו 10 ש"ח.

==== גיזרו והדביקו ====

(אם אתם מפרסמים רשומה בנושא, אז קודם כל תודה, ואתם יכולים לשלוח טרקבק לרשומה זו, או להשאיר תגובה עם קישור לרשומה שלכם. תודה.)

עדכון (יום רביעי): בנוסף לאיילת ול-greentul שהגיבו וכתבו, תודה גם לשחר שהזכיר את יום ההתרמה ברשומה שלו.

יצרתי גם ארוע בפייסבוק – אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין אחרים.

יש לי מצברוח קצת מחורבן בימים האחרונים, מכל מיני סיבות (ככה זה כשיום ההולדת שלך מתקרב), ובתור אחד שהחליט שהוא לא בלוגר, ובמצברוח הזה גם בא לי לריב עם כל העולם, חשבתי לתת רשימה של חמישה בלוגים שאני לא סובל (אבל מעיין בהם בכל זאת, במעין סוג של מזוכיזם). אבל הקול הפנימי של התבונה לא מתיר לי לעשות כן. אז אין רשימה. יאללה, להתפזר.

אתמול אחר הצהריים נסעתי ברכבת. אני לא נוסע הרבה ברכבת. אולי פעם-פעמיים בשנה. כשהרכבת הגיעה לתחנה, נפתחו הדלתות. מסתבר שעמדתי מול פתחו של קרון המקומות השמורים. אני תמיד שוכח שאני יכול לקנות כרטיס למקום שמור, ולא לשבת על הרצפה בקרון דחוס. צעדתי במרץ לעבר הקרון הסמוך ועמדתי בתור להיכנס.

ופתאום – המולה. אנשים תפסו אדם ומשכו אותו אחורה, והצמידו אותו לרצפה והחלו לקרוא "גנב!" תוך שהם מכים אותו מדי פעם באגרופיהם. הבטתי בתדהמה. טרם הזדמן לי לראות כייס נתפס בפעולה. כשהתעשתי, צעקתי לעבר המכים "כבר תפסתם אותו. לא צריך להרביץ לו". אבל הם קצת המשיכו. אז גם הגיע סדרן, או שזה היה מאבטח של הרכבת, והמכים שלפו תעודות שזיהו אותם, ככל הנראה, כשוטרים סמויים.

ואני? עליתי על הרכבת והמשכתי הלאה. כשסיפרתי על כך מאוחר יותר בערב לחברים הם דווקא שיבחו את השוטרים המכים והצביעו על האלימות שלהם כגורם שמרתיע כייסים. אבל אחד מהם התחיל לזמזם פתאום את "בלה בליסימה". אני לא יודע אם בזלזול או בתוכחה.

לא, זו לא רשומה על גשם.

לשחר יצאה רשומה נפלאה. הלוואי שהייתי יכול גם אני להתגאות ברגעים מוזיקליים מרגשים באמת. אבל אין לי כאלו, ואלו שאני זוכר לא יצאו כאלו מרשימים. ובכלל, אחרי הרשומה הקודמת על היסטוריית המחשוב שלי תהיתי מה אני צריך את כל העברות השרביט הללו בכלל. אני הרי לא בלוגר באמת, אלא סתם אחד שכותב מה שהוא חושב כדי לזכור במקום לשכוח, ומשתדל לא לכתוב יותר מדי על החיים שלו. אבל אז משהו דיגדג לי בכל זאת בקצות האצבעות. אז ככה:

סוף 1984. אני בכיתה ד'. הילד שלא היה איתם מאז כיתה א' אלא הצטרף בתחילת כיתה ג', וסופר חנון, בנוסף לכל. לא ממש משתלב חברתית. לא ממש מקובל. גרוע בספורט, טוב במתמטיקה. אז החלטתי שאני צריך להבין קצת יותר מה עושים שאר "בני הנעורים" שאינם אני, וביקשתי מנוי ל"מעריב לנוער". חוץ מזה, החלטתי שאני צריך להכיר עוד להקות חוץ מ-WHAM!, אז לקראת סוף חודש דצמבר רכשתי כמה קלטות ריקות, בדקתי את הפיצ'ר של הקלטה מהרדיו ברדיו-טייפ החדש של אבא שלי, והתכוננתי לקראת המצעד השנתי ברשת ג'.

היום המיוחל הגיע. ישבתי בסלון, ואז החל האות של המצעד השנתי (עם בני דודקביץ'? ערך בני דודקביץ'? לא זוכר). השיר הראשון, במקום מספר ארבעים, היה When the rain begins to fall של פיה זדורה (שהשדרן טרח לציין שהיא אשתו של משולם ריקליס. אי אפשר, כנראה, בלי נקודה יהודית) וג'רמיין ג'קסון (אח של). שיר פופ קצבי כזה. לא משהו להתגאות בו. סתם שיר. שיר בכיף.

אני לא ממש זוכר מי זכה באותה שנה במקום הראשון (סיכוי סביר שזה היה שיר של WHAM!). אבל אני זוכר מי זכה במקום הארבעים. הרגשתי שיש לי סוף-סוף קצת השכלה מוזיקלית עכשווית. ואז ב-1985 הגיעה "רכבת לילה לקהיר" של משינה, והשאר היסטוריה.

(כמו אצל דובי: אין הזמנות ספציפיות, אבל אם אתם רוצים לכתוב, אתם יכולים לומר שערן שלח אתכם)

הייתי היום בבדיקת שיניים וניקוי אבן. אני מניח שרובכם תשנאו אותי על מה שאני הולך לכתוב עכשיו: הגעתי לגיל המופלג של שלושים ושלוש ושליש בלי אף חור בשיניים. הרופא הביט בשיניים שלי והפטיר משהו בסגנון "איזה מזל יש לך". אני מייחס את ההצלחה הזו לכדור הפלואוריד שקיבלתי כל יום עד גיל העשרה ולצחצוח קבוע באותה תקופה.

אצל השיננית זה כבר סיפור אחר. לאחר שנתיים וחצי שלא ביקרתי אצל שיננית, הדבר ניכר בכמות האבן שהצטברה אצלי בפה. הפעם היתה לי שיננית אחרת מהשיננית הקבועה שלי, שלהטפות שלה אני כבר רגיל. יש משהו קצת אינטימי בסיטואציה הזו שבה אתה יושב בכיסא המטופל והשיננית צמודה אליך, בעוד אתה מביט אליה מעלה ורואה את כל השחורים שהיא לא הוציאה מהנקבוביות באף.

לשיננית יש כמה מכשירים. ראשית, יש את הצינור שדוחף אוויר ומים לפה, ועושה "פססססססססס" קבוע לכל אורך הטיפול. אחריו יש את קיסם המתכת המעוקל, שדווקא הייתי שמח להשיג לעצמי, כי זה די כיף (ואולי לא בריא) לחטט בשיניים עם הדבר הזה. כאן מגיע המחטט החשמלי המסתובב. כיוון שאין לי טראומות קידוח בשיניים אז הרעש לא ממש מפריע לי. רק החשש שחס וחלילה הדבר הזה יפגע לי בלשון (שבאותו זמן עושה אקרובטיקה בחלל הפה), והפעמים שהוא נוגע באיזו רקמה רגישה או חלק רגיש בשן וגורם לצמרמורת. לקראת הסוף מגיעה מעין מברשת מסתובבת כזו, שעליה מורחים איזה חומר שמזכיר לי את הטעם של כדורי הפלואוריד. היא בסדר, אפילו כייפית קצת.

השיא של הטיפול הוא ההטפה הקבועה, על "איך השיניים שלך נפלאות, למה אתה לא שומר עליהן מפני אבנית?" שנאמרת בזעם כבוש או לא כבוש. אבל אני – אני יודע את הסוד. פעם אמרו לי שאבנית זה עניין גנטי. יש כאלו שלא תהיה להם אבנית כלל, יש כאלו שתהיה להם מעט, ואחרים – הרבה. האחרונים יפטרו מאבנית רק אם יקדישו כל יום זמן רב לניקוי השיניים. אני לא יודע אם לתיאוריה הזו יש בסיס במציאות (אשמח לדעת, אם אתם יודעים), אבל היא נתנה לי סוג של אמונה בצדקת הדרך. יכולתי להתווכח עם השיננית ולשלוף את הטיעון הזה, אבל העדפתי לשתוק, ולהאמין בתוך-תוכי בצדקת דרכי, בלי לעמת אותה עם הסמכות המקצועית. למה לי לריב, ולמה לי לגלות שאני טועה חס וחלילה?

בסוף הניקוי, שמים איזה מנשך עם איזו משחה שאמורה לעשות משהו טוב לשיניים. הטעם שלה משתפר משנה לשנה, מתות מזוויע או תפוז חמוץ לאללה לתות לא נורא.

זהו. עכשיו השיניים שלי לבנות ונקיות, וכל השבוע יהיה לי פצע בקצה הלשון שיגרם מהתנועה המיותרת של ליקוק החלק האחורי של השיניים הקדמיות שעכשיו יש בו רווח קטן, שפוצע, כאמור, את קצה הלשון.

בשנה האחרונה יש עבודות דרך בכביש החוף בקטע שבין אור-עקיבא לקיסריה. אני חושב שגם כרתו שם עץ או שניים, או שרק גזמו. בנסיעה לכיוון דרום אני רואה את משטחי הדשא של מגרש הגולף מימיני. באחת הנסיעות צץ לי בראש משפט פתיחה למשהו. אני לא יודע מה, אבל משהו:

הוא חבט בכדור הגולף, שטס לכיוון הכביש וניפץ את שמשת המכונית לרשת של רסיסים קטנים.

אתם מוזמנים להמשיך.

לנסות לגרור מזוודת טרולי על אבנים משתלבות לא ממש עובד (הדבר נבדק אמפירית על ידי, בפעם האחרונה אתמול). השקעים שבין המרצפות גורמים לגלגלים, בזמן התנועה, לשקוע באופן לא סימטרי, מה שגורם למזוודה להתחיל להתנודד בתנודה אשר רק מגבירה את המשרעת שלה, עד שהמזוודה מנסה להתהפך לאחד הצדדים.

אני מקווה שהמידע הזה יגיע לכל מי שעוסק בבניית מרכזי תחבורה: שדות תעופה, נמלי ים, תחנות רכבת ותחנות אוטובוס מרכזיות: בלי אבנים משתלבות!

הסרט המוסד הסגור של אלון גור אריה (שיש לו היום יום הולדת! מזל טוב!) הוא סרט מאוד מאוד מצחיק. ואני אומר את זה לא רק בגלל שאני מופיע בסרט בשתי סצנות. (ניצב. מה חשבתם?)

הסרט השתתף בפסטיבל הקולנוע ירושלים (אבל לא זכה), והוא מוקרן מדי יום שישי בסינימטק תל-אביב ב"פינת הקאלט" בשעה 23:30 באולם הקטן. מומלץ להזמין כרטיסים בטיקטנט מראש, כי בדרך כלל הם נגמרים כבר באמצע השבוע. ביום שישי הקרוב (7 בספטמבר) בחצות יוקרן הסרט בסינימטק ירושלים, ואלון יהיה שם לשיחה. בקרוב יהיו גם הקרנות בסינימטקים שבחיפה, בשדרות ובראש-פינה.

לקריאה נוספת: צדק פואטי?

כשאהיה זקן (אם אהיה זקן), מרותק למיטה או לכיסא גלגלים, או סתם תשוש מהחיים, אני לא רוצה להיות מומת בהמתת חסד.

אני רוצה לחיות את החיים עד הרגע האחרון. גם אם אסבול מכאבים. גם אם אהיה משותק בכל גופי. בכל עת שיוותר לי חוש כלשהו שבעזרתו אוכל לתקשר עם הסביבה, ואפילו רק לקלוט מידע, אני רוצה לחיות. אני רוצה לחסוך כסף כדי שאוכל לממן בבוא העת תשלום למישהו שיקריא לי ספרים, ישמיע מוזיקה, יקרין בפני סרטים, יקריא לי דברים מהאינטרנט ויגיב שם את מה שאבקש להגיב וכו'.

בעיני, כל רגע שאפשר ללמוד בו משהו חדש, הוא רגע ששווה לחיות אותו, ולא משנה מהו מצבך הגופני או הנפשי. יש איזה שיר, אשר איני זוכר מי כתב אותו, ובו מישהו מונה את כל הדברים הנפלאים בעולם (ובסוף השיר הוא ממשיך למנות ולמנות). אולי מישהו יצליח להתחבר לקו המחשבתי שלי ולאתר את השיר המדובר.
קשה לי להכריע לגבי עמדתי במקרה שבו אהיה מחוסר הכרה או בקומה ולא אוכל לקלוט דבר מהסביבה. הנטייה שלי היא להאחז בתקווה שבטרם מותי תימצא תרופה או ימצא טיפול שיחזירו לי את הכרתי, לכן אני נוטה לחשוב שגם במקרה כזה אבקש מראש שלא אומת. רק מוות מוחי נראה לי כמו מצב שבו לא יהיה יותר טעם לחיי.

אני מקווה שלכשאגיע (אם אגיע) למצב כזה, אעמוד מאחורי דברי אלו. יחי החיים!