אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

כמה אנשים אמרו לי שהסיפור שלנו נתן להם השראה ותקווה שאפשר למצוא אהבה כמו בסרטים. אז חשבתי לכתוב אותו, כדי שאולי ייתן גם השראה ותקווה לאחרים.

אנחנו בעצם מכירים כבר יותר משנתיים. נפגשנו אצל בת-דודה שלי במפגש "והגית בהגדה של פסח עד שיצא עשן" המסורתי שלנו בפסח 2007. בת-דודתי, שהכירה אותה מאז שהייתה עורכת ב"עיוני משפט" כבר ציינה בפני כל אחד מאיתנו את מעלותיו של השני. והיא ראתה בי סלבריטי אינטרנט (בגלל האייל הקורא), אבל היא הייתה עמוק במערכת יחסים ארוכה, ואני הייתי סתם תקוע.

כשבלוגלי נפתח קרה המקרה ושנינו תפשנו אומץ והחלטנו לכתוב מהגיגינו. קראנו זה את בלוגו של השני, ולפעמים גם הגבנו. ואז חיפשנו עורכים חדשים לאייל הקורא. והיא הגישה את מועמדותה. כמובן שעם רזומה מרשים כמו שלה מייד עלתה לראש הרשימה. ויצא לנו לשוחח יותר על דא ועל הא. לקראת הנסיעה שלה להרווארד אפילו ערכנו שיחת טלפון ארוכה, שכללה הדרכה כיצד להשתמש במנגנוני העריכה של המגזין.

ואז היא נסעה, אבל נשארה ברשימת אנשי הקשר שלי בגוגל צ'אט. מדי פעם שוחחנו קצרות. היא דיווחה על הבחירות בארה"ב, ואני סיפרתי על הנסיעה שלי לנפוש קצת בלונדון, שחפפה את יום ההולדת שלה. כשהייתי שם והתחברתי בסוף כל יום לרשת בלובי של המלון, היא גם הייתה מחוברת. כך הבדידות בעיר הגדולה הייתה קצת פחות בודדה.

בערך בתחילת דצמבר התחלנו לדבר לילות שלמים (פער השעות, זה מה שיש). ודיברנו עוד ועוד. עד היום אנחנו מדברים. מדברים ברומו של עולם עד בדיחות אינפנטיליות. ובאיזשהו שלב היא שאלה "תגיד, אנחנו מפלרטטים"? חשבתי קצת, ועניתי "נראה לי שכן". ואז הוסרו כל המחסומים. דיברנו על הכל, כולל שמות אפשריים לילדים.

לקראת שובה לארץ המתח עלה, והחלטנו שאבוא לאסוף אותה באותו ערב מהוריה. הגעתי, היא יצאה, התנשקנו. ונסענו אלי, למה שמכונה אצלנו "דייט 26 השעות". אני חושב ששברנו באותו שבוע כל חוק אפשרי בספר החוקים של איך צריך להתחיל מערכת יחסים, כולל לפגוש את ההורים תוך ימים ספורים. השיא מבחינתי היה ביום שישי באותו שבוע, בפארק הירקון, כשאמרתי לה בערך "אני יודע שאת צריכה לחזור בסוף השבוע הבא. אבל, רק כדי שיהיה ברור, אני לא יכול להציע לך נישואין כשאנחנו ביחד שבוע".

ואז בסוף דצמבר היא חזרה, ואני רכשתי כרטיס טיסה לבוסטון והגעתי אחרי שלושה שבועות. הכל היה מושלג ולבן (והנעליים שלי לא היו אטומות למים). וידעתי ששוב ניפרד בעוד עשרה ימים, ועל כן מייד קבענו להיפגש באמצע הדרך – לונדון, בסוף פברואר. במקביל ביררתי בעבודה כיצד אוכל לטוס לפרק זמן ארוך יותר, ואכן סייעו לי להתארגן, ולקראת סוף מרץ טסתי שוב, למשך שבעה שבועות. לגור איתה.

בין לבין, התגעגענו לנו. טלפון, חיבור מזעזע בסקייפ, אפילו בלוג של געגוע.

באפריל כבר היה לנו ברור שזה זה. אנחנו נתחתן באוגוסט. באמצע מאי שבתי ארצה, מתוך כוונה לחזור לטקס הסיום, עם טבעת. אבל אבוי – שוד ושבר. ביום הטיסה התברר לי שאיבדתי את הדרכון שאיתו הייתי אמור להיכנס לארה"ב. כל התוכניות (להציע נישואין כחלק מאירועי סיום הלימודים) – השתבשו. זמזמתי לעצמי "אנחנו נשארים בארץ" וחרקתי שיניים. המתנתי עוד עשרה ימים עד שהיא שבה ארצה. הציפייה לקראת הפגישה בנתב"ג הייתה לא קלה, אבל באה לבסוף אל קיצה. מנתב"ג נסענו חיש קל למסעדה שנערכה לעניין מראש, שם הוגשה הטבעת. למרות שזה היה די צפוי לאורך הנסיעה והסעודה והיה ברור לנו שזה הולך לקרות, עדיין התרגשנו קצת כמו ילדים.

מסתבר שאם רוצים אפשר לארגן חתונה בתוך פחות מחודשיים. ואכן, לפני קצת יותר משבוע נערכה החתונה. זו הייתה חתונת שישי בצהריים. לא חתונה מעונבת ו"רשמית", אלא חתונה קלילה, שמחה, עם משפחה וחברים, והרבה ילדים קטנים שהסתובבו מולנו בזמן החופה, עת הרב ניגן ושר בגיטרה, וכמוהו גם שרה לאיילת קרובת משפחה. חזרנו לצימר עייפים אך נשואים.

כמו שכתבתי בהתחלה – זה סיפור אהבה. אם היו שואלים אותי לפני שנה אם אני חושב שדבר כזה יכול לקרות, הייתי עונה "לא" בפסקנות. ג'ון לנון אמר ש-“Life is what happens to you while you're busy making other plans”. כנראה שזה נכון לא רק ל-Life אלא גם ל-Love. אני חושב שלשנינו זה קצת בא במפתיע. וכל-כך נפלא שזה בא. אני מקווה שהסיפור שלנו נתן לכם קצת השראה ותקווה, שאפשר למצוא אהבה, והיא יכולה להיות אפילו כמו בסרטים. וגם אם הוא נשמע במקומות מסוימים קצת קיטשי או מומצא, דעו לכם שהכל אמת ושריר וקיים.

Love is the answer and you know that for sure

נתקלתי היום במקרה במשהו שכתבתי לפני קצת יותר משמונה שנים (סוף נובמבר 2000) באייל הקורא:

אותם "6,000 מתאבדים" לשיטתך שנדרשת הגנה של חיילי צה"ל עליהם, הם אלו המונעים בין השאר את העברת כל הרצועה לפלשתינים – מצב בו *אף* *אחד* לא יוכל לדאוג שהישות הפלשתינית לא תייבא נשק כבד, יהיה פיקוח על שדה התעופה והנמל ההולך ומוקם בעזה, ומישהו ידאג למנוע את הברחת הנשק דרך מנהרות ממצרים לרפיח.

התגובות לכתבה הזו ב"הארץ" הזכירו לי שאלה ששאלתי את עצמי כבר כמה פעמים: מבין אתרי החדשות הגדולים, למה רק NRG מאפשר להגיב לתגובה וליצור פתיל תגובות? ראו איזו לוליינות מבצעים המגיבים כדי ליצור דו-שיח (תגובה 28, 70, 99 – ציון מספר התגובה, או דוגמה נוספת: 168 – ציון שעת התגובה, או רצף התגובות העוסקות בצועד בנעליו, אשר כוללות את איזכור הכינוי או שעת התגובה).

היא גם הזכירה לי רעיון אחר שהתלבטנו בו באייל בעבר: killfile – לאפשר לכל משתמש להגדיר רשימה של משתמשים שהוא לא מעוניין לקרוא. יש אנשים שאתה מבין באיזשהו שלב שאין לך עניין לקרוא את מה שהם כותבים. הרעיון נפל מהר מאוד בגלל ענייני ביצועים. חבל.

הסיבה העיקרית שבגינה אני ממעט להגיב באייל הקורא היא העייפות שלי מהשיח האלים והתוקפני (שהאלמוניות, או, ליתר דיוק, החוסר בזהות מתמשכת צוברת מוניטין, לדעתי, די מחזקת אותו <דמיינו הפניות מרובות כאן>). זה לא שאין את אלו שמנסים לשמור על שיח ענייני ונעים (ירדן ניר-בוכבינדר, למשל, ראוי לציון לשבח). אם אתם רוצים להוציא אותי מהשיחה, קחו דוגמה משני האלמונים בפתיל הזה (כלומר, אל תקחו. אל תעשו כן. חבל).

(מסתבר שיוצאת לי פה מיני-סדרה של רשומות על התקשורת)

יש הרבה רעש בזמן האחרון בעקבות התגובה בפליקר של דב אלפון לכתבה של עודד כרמלי עליו. תוך כדי איסוף קישורים לרשומה אחרת שאני עובד עליה, הגעתי לתגובה ישנה שזכרתי באייל הקורא, שמאוד רלוונטית בעיני לנושא אמינות אמצעי התקשורת. ראו בפתיל הזה.

היה לי פעם ויכוח עם מישהי לגבי כל מושג הסקופ. הדחף העיתונאי להקדים את המתחרים. יש איזה מתח מתמיד בין ראשוניות לדיוק. אנחנו מעריכים את הראשוניות, אבל גם את הדיוק. אומרים שאף אחד לא זוכר את השני ש… (השלימו את החסר). אבל לדחף להיות ראשון יש מחיר. הדרך לסקופ יכולה לבוא על חשבון הדיוק והאמינות. כשאנחנו מגלים שמישהו הגיע ראשון במרמה (למשל, ספורטאי שנטל סמים אסורים וזכה במקום הראשון, כמו בן ג'ונסון או מריון ג'ונס) אנחנו חשים פגיעה באמון, שיכולה לנפץ לגמרי את המוניטין של הרמאי. כשדיווח עיתונאי מתגלה כשגוי, בין אם בזדון ובין אם בשל רשלנות, האם המוניטין של הכתב/ת מתנפץ? במקרים חמורים כמו הסיפור של ג'ייסון בלייר – כן, אבל לרוב – לא. האם בעקבות קריאת הקישור לעיל מישהו כאן יפסיק לקרוא את כתבותיו של עמוס הראל ב"הארץ"? סיכוי נמוך, לדעתי.

עיתונאים נהנים כאן משלושה יתרונות. ראשית, הם עובדים במדיה, אשר שולטת על הצגת המידע. כמו שהתנצלויות של התקשורת נדחקות לקרן זווית, כך טעויות של עיתונאים בדרך כלל לא זוכות לקבל כותרות ראשיות. שנית (וזה די קשור ליתרון הראשון), עיתונאים נהנים מהגנת הקולגיאליות של חבריהם, אשר בדרך כלל לא יכתבו עליהם סרה (לפחות לא במדיומים שרוב הציבור נחשף אליהם). דבר שלישי: המרווחים בין המקרים שבהם עיתונאים נתפסים בשגיאות ורשלנות הם לרוב ארוכים מכדי ליצור תדמית רעה ולהרוס את המוניטין שלהם. למשל: כמה מכם זוכרים גם את ההופעה של בן כספית בסרט בתעודה על הבחירות האחרונות, וגם את הפשלה שלו בפרשת יחיאל אוחנה וסחיטת השופט תיאודור אור?

במשך כמה שנים לקחתי על עצמי לדאוג למדור החדשות באייל הקורא. לא הייתה לנו מערכת חדשות עצמאית. את העדכונים כתבנו על סמך הצלבת מידע מהמקורות המקוונים המובילים בעברית. זו לא באמת השוואה הוגנת. לא התחרנו עם אף אחד, והמהירות מלכתחילה לא היתה ממש שיקול אצלנו (למרות שנמצאו תמיד המגיבים שמצאו לנכון למהר ולפרסם תגובות בדיונים אחרים על אירועים שקרו זה עתה). אבל שאבתי סיפוק מסוים מהיכולת שלנו לתת תמונה שקולה יותר, והתביישתי בסתר (או לא בסתר) כשפישלנו ונפלנו אחר מקור לא מוצלח.

דובי זכר לי חסד נעורים. זה לא הולך להיות מעניין במיוחד, אבל שיהיה. אז ככה:

יש לי זיכרונות מגיל שש שבהם אני יושב במרכז החישובים של אוניברסיטת תל-אביב, בעוד אבא שלי משתמש במכונת ניקוב כדי לכתוב תוכניות בפורטרן. אני זוכר איך כרטיסים היו נקרעים, ואיך קורא הכרטיסים קרא קופסה של כרטיסים ב"וווווווש",ואיך השתמשו בכרטיס הפוך או צבעוני כדי לסמן כל מיני דברים. אחר כך הגיע עידן הטרמינלים, גם אצל אבא שלי בצבא, ואני אפילו זוכר ששיחקתי snake על איזה דיגיטל. במקביל, חברים קיבלו מחשבים ביתיים. לשכן שלנו היה אטארי עם טייפ קסטות, ממנו נטען המשחק Alley Cat . אז גם הבנתי שאני לא ממש מוצלח במשחקי ארקייד. בקיץ שבין כיתה ה' ל-ו' הייתי בסדנת מחשבים, ולמדתי קצת בייסיק. אצל שכן אחר שיחקתי Montezume's Revenge, ואצל חבר ב-Art of War על נגזרותיו השונות, וגם קצת קרטקה. עד כאן הכל נראה fun and games, נכון?

ואז, בתיכון, התחלתי ללמוד מחשבים ברצינות. אבל עדיין לא היה לי מחשב בבית (למרות שטרמינלים היו להורים במקומות העבודה בשפע). אז עבדתי בבית הספר על ה-VAX שהיה שם. בהתחלה בייסיק, אחר כך פסקל ואסמבלי. במקביל, הוחלט בבית לרכוש מחשב 386SX, שהיה מתקדם לתקופתו. הדיסק של 40MB הורחב עד מהרה ל-120MB. המשחק הראשון ששיחקתי בו היה טטריס, והיתה תקופה קצרה שבה נהגתי לשבת על הספה בסלון ולדמיין קוביות נופלות ולסדר אותן. אחר כך הגיע הנסיך הפרסי (שבו אי אפשר היה להרוג את השלד, כי הוא כבר מת!) ותוך זמן קצר הגיע גם מודם 2400 כדי להתחבר לאוניברסיטה. ואז גיליתי את ה-BBSים. שוטטתי לי שם קצת, הורדתי כל שבוע את ה-a-list כדי לגלות BBSים חדשים. עקבתי אחרי הפירוד הגדול באיגוד ה-BBSים הישראליים והכל היה טוב ויפה, עד שפעם הורדנו משהו שהתיימר להיות משחק והתברר כסוס טרויאני שמחק את הדיסק.

אז החלה דעיכה קלה בחזית התקשורת, אך במקביל התחלתי לכתוב לאבא שלי כל מיני תוכנות קטנות לעיבוד נתונים. ולשחק קצת בקווסטים, אבל לא ממש נתפסתי בזה. ואז צה"ל קרא לי, אבל עוד לפני תום השירות, בשנת 1994, יצא לי להגיע למעבדה של אמא שלי ולשמוע על הדבר הזה שנקרא אינטרנט. בהתחלה שוטטתי לי בתפריטי Gopher (למשל, של החלטות האומות המאוחדות), ואז הגיע Netscape ועידן האינטרנט האפור (באותה תקופה אפור היה צבע הרקע השולט באתרים ברשת). הפעילות המשמעותית הראשונה שלי היתה להזמין את ההוצאה המחודשת והמהודרת של הדיסק של ללו שיפרין: The Dissection and Reconstruction of Music from the Past as Performed by the Inmates of Lalo Schifrin's Demented Ensemble as a Tribute to the Memory of the Marquis de Sade ב-cdnow (שנרכשה מאז על ידי אמזון). אז בערך גם שיחקתי ב-Descent, שהיה משחק המחשב הרציני האחרון שממש השקעתי בו זמן.
עם תחילת הלימודים בטכניון קיבלתי את חשבון הדואל הראשון שלי. אני לא זוכר את הדואל הראשון ששלחתי. אני רק זוכר שהוא נכתב ביוניקס על pine. אז גם ביליתי שעות בלקרוא כמה קבוצות דיון (alt.history.what-if ו-rec.aviation.military, ואולי עוד כמה). אפילו פתחתי לעצמי עמוד בית בו הצהרתי על אהדתי לסדרה "חברים", מה שרדף אותי במשך שנים כי איזה מישהו ציין את זה בדף הבית שלו, וכל פעם שחיפשתי את עצמי במנוע חיפוש, זו היתה התוצאה הראשונה או השנייה.

השנים חלפו ולא קרה הרבה (כלומר אני בעיקר קראתי, הרבה, את האתר של CNN, ואתר ה-FAS, והאתר הישן של גלי צה"ל), עד שבסוף שנת 1999 עשיתי שני דברים: גיליתי את האייל הקורא, ופתחתי חשבון משתמש ב-ICQ. האייל סחף אותי פנימה, ודרך ה-ICQ גיליתי כל מיני אנשים חדשים, חלקם מלווים אותי עד היום. האייל לקח יותר ויותר משאבים. הרבצתי את טרחנותי הבלבנית בכולם (ועצבנתי את דובי) ואז גוייסתי לצוות העריכה. במקביל החלה להתפתח העיתונות הממוסדת ברשת והפסקתי עד מהרה לקנות עיתון. הכתיבה באייל הקורא והעריכה בו דרשו השקעת שעות רבות, אבל זה היה שווה את זה בזמנו, שכן קהילת הכותבים היתה אינטימית יותר וצינית פחות. חלקם צצו אט-אט ברשימת החברים שלי ב-ICQ, את חלקם פגשתי פנים אל פנים. היה נחמד. היו לנו פרשות שונות, חלקן נעימות יותר, חלקן נעימות פחות, ולא נפתח כאן שוב את הפצעים.

במרץ 2004 גיליתי את הוויקיפדיה ובאוקטובר בערך כבר הייתי מפעיל מערכת. אבל המריבות התכופות עם גילגמש הוציאו לי את האוויר מהמפרשים. חשתי שהמיזם לוקח כיוון שלא מתאים לי, וויתרתי על הסמכויות וחזרתי להיות ויקיפד מן השורה. בסביבות התקופה ש"רשימות" עלה לאוויר קלטתי שיש דבר כזה שנקרא "בלוג" והתחלתי לעקוב אחרי כמה כאלו, והם החלו לדחוק את מקורות התוכן האחרים שאני קורא. ואז, כשבלוגלי עלה לאוויר, החלטתי שהגיע הזמן שיהיה לי אחד משלי. זהו.

והחמישיה שלי: אסף, חצישלישרבע, ליאור, איילת, ומרק.

ד"ר מיכאל בירנהק כותב על פסק הדין שפורסם השבוע בעניין על השולחן נגד אורט. בסוף הרשומה הוא כותב:

יש חשש שההליך של "הודעה והסרה" ינוצל לרעה. כל מי שלא יאהב דבר מה שנכתב עליו יתלונן מיד וידרוש הסרה של החומר, בטענה שהוא פוגע בזכויותיו. במקרים שבהם יש פגיעה בזכות, אין כל בעיה. אבל, במקרים רבים לא תמיד ברור אם הזכויות נפגעו. למשל, במקרה הנוכחי, לא ברור מה היקף הזכויות שיש או אין במתכון. במקרים אחרים, יתכן שמדובר ב"שימוש הוגן", נושא שבתי המשפט מתקשים בו לא מעט, ובוודאי שספקי השירות יתקשו בו.

פגיעה בזכויות יוצרים היא טיעון טקטי אחד כדי למנוע ביקורת. טקטיקה אחרת שיצא לי להיתקל בה, במסגרת היותי עורך באייל הקורא בהקשר של בקשות "הודעה והסרה" היא טענה על הוצאת לשון הרע.

רשת האינטרנט בכלל, ומנועי חיפוש במיוחד, יצרו מצב חדש. בעולם האמיתי אפשר לומר משהו רע על מישהו. יכול להיות שאף אחד בכלל לא ישמע את זה. אפשר גם לפרסם דברי בלע על מישהו בכרוז ולתלות את הכרוז במקום ציבורי, או לרסס את הדברים על קיר, אבל גם כאן החשיפה היא מוגבלת. גם אם הוצאת לשון הרע תופיעה בעיתון או בכל התקשורת האלקטרוניים המסורתיים, הרי שהאמרה השחוקה על עטיפת הדג בעיתון של אתמול חלה עליהם.

אבל אם מישהו כתב עליך משהו באינטרנט, זה נשאר שם (עד שזה יוסר). וכל מי שיחפש את שמך עשוי להיחשף, בתקציר תוצאת החיפוש המלווה את הקישור, לנאצות שנואצת בהן, לביקורת המוצדקת או שמא לא מוצדקת, לאמיתו או לשקרים. מימד המקום המוגבל (כמו בתליית כרוז) הפך ללא מוגבל – בכל מקום בעולם, מי שיחפש את שמך, יגיע לאותן תוצאות. גם מימד הזמן המוגבל (כמו בכתבה בעיתון) הפך ללא מוגבל – מה שפורסם וקוטלג במנועי החיפוש נמצא שם עד אשר יוסר, וגם אז יעבור פרק זמן מסוים עד אשר מידע יוסר מהמטמון של מנוע החיפוש. במובן זה רשת האינטרנט אכן הצליחה להשתחרר ממגבלות הזמן והמקום. אם כתבו עליך משהו שלילי, וזה מופיע באחת מעשר תוצאות החיפוש הראשונות, מצבך לא טוב. זוכרים את הרשומה של שרית על פיירפוקס ו"סלע יוניברסיטי"? חיפוש בגוגל כעת מעלה בעשר התוצאות הראשונות הן את הרשומה שלה בנושא, והן את הרשומה של גדי, תחת הכותרת "אל תיקחו לעבודה בוגרים של “סלע יוניברסיטי”". טוב לסלע יוניברסיטי זה בטח לא, ולא משנה אם תצטטו כאן את "לא משנה מה יכתבו עלי העיקר שיאייתו את שמי נכון".

כעורך במגזין מקוון נתקלתי כבר כמה פעמים בבקשות להסיר תוכן שפורסם בתגובות קוראים אצלנו בשל טענות על לשון הרע (הנה דוגמה). אלו טענות שלא קל לעורך להתמודד איתן. יש מכלול של אינטרסים שיש לאזן. מצד אחד, כבמה חופשית לתגובות אנחנו לא רוצים להתקפל בכל פעם שמישהו מנופף מולנו, בצדק או שלא בצדק, בחרב לשון הרע – התקפלות כזו תגרום למגיבים לנטוש אותנו, ותעודד דרישות להסרת ביקורת לגיטימית. מצד שני, מדוע שנהיה במה לטענות שקריות? העובדה שלמישהו יש מקלדת וחיבור לרשת לא הופכת את דבריו לדברי אלוהים חיים. מצד שלישי, אין לנו, כמגזין שפועל בהתנדבות, לא את הכלים כדי להכריע מי צודק, ולא את המשאבים הכספיים או את הזמן הפנוי כדי להגן בבית משפט על זכות הביטוי של המגיבים אצלנו.

שרית וגדי אחראים על הרשומות שכתבו. אבל אנחנו באייל, כעורכי מגזין מקוון, כנראה גם נושאים באחריות כלשהי מרגע שהודיעו לנו על תגובה פוגענית (לפחות הפסיקות בענייניהם של בורוכוב וסודרי הסירו מאיתנו את האחריות לתגובות שלא נשלחה לגביהן הודעה מפורשת, ותודה להלמו שגם סיקר את פסק הדין הנוכחי). אז מה לעשות בסופו של דבר? כנראה שהתשובה היא ספציפית לכל מקרה, ועלינו להיוועץ, באופן פרטיזני, עם בעלי השכלה משפטית ולשטוח בפניהם את פרטי המקרה הספציפי. ועל כל מקרה, לא מזיק להשיג התחייבויות מהקוראים לעזרה במימון הגנה משפטית במקרה הצורך… (וכדאי גם לקרוא את התגובה של טל).

ומה צריכים לעשות בתי המשפט בנושא? אני רוצה להציע את מבחן "עמוד התוצאות הראשון" או "עשר התוצאות הראשונות". לא בדקתי את הקביעה שאני הולך לתת כאן בספרות האקדמית, אבל לתחושתי, חלק ניכר מהגולשים שמשתמשים במנועי חיפוש לא עוברים את רף עמוד התוצאות הראשון (אשר מכיל, בגוגל לפחות, עשר תוצאות). בתחילת הרשומה כתבתי על הסרת מגבלות הזמן והמקום על הוצאת לשון הרע ברשת. אני מציע להתייחס למבחן "עשר התוצאות הראשונות" כמבחן לפומביות הביטוי. אם משהו מופיע רק בעמוד התוצאות השני ואילך, אזי אותה הופעה לא תיחשב לפומבית דיה כדי להצדיק הסרה בשל לשון הרע. אני חושב שההצעה שלי מאזנת בין האינטרסים השונים. מצד אחד, לבעלי אתרי תוכן יש אינטרס שהאתר שלהם יופיע "גבוה" בתוצאות החיפוש, אך בכך הם מסתכנים בדרישה להסרת תגובה אם יש בה משום לשון הרע. מצד שני, למי שחש עצמו נפגע יש אינטרס שהפגיעה בו לא תופיע בעת חיפוש שמו במנוע חיפוש, אבל הוא נאלץ לוותר באותם מקרים בהם התוצאה הפוגעת לא קופצת מיד אל העין אלא נדרשות פעולות דפדוף נוספות כדי להגיע אליה.

אני לא משפטן, כך שאיני יודע אם המבחן שהצעתי מכסה את התנאים בעבירת לשון הרע (ויכול להיות שפספסתי לגמרי). אבל אני חושב שההצעה שלי הוגנת.

הרשומה הקודמת הגיעה חיש קל לשמה! (חשבתי דווקא שזו שלפניה שווה יותר, נו שוין) וקיבלה את הטיזר להלן.

אז מילא ששיבשו את השם שלי (ואולי עדיף לאור מה שנקשר לשמי), אבל למה "התאכזרות לבעלי חיים"? אני מחזיק בעמדה לפיה לבעלי חיים יש זכויות רק מתוקף היותם קניין של מישהו, וגם אז הזכויות אינן שלהם אלא של בעליהם. לכן, העורך (או שרית :) ) שבחר את התיאור לעיל עשה לי קצת עוול. הוא קבע (ככל הנראה על סמך התפישה המוסרית שלו, או מסיבה אחרת) שאני מציע התאכזרות (במקרה דנן: לבעלי חיים) בעוד בעולם המוסרי שלי לא מדובר בהתאכזרות. אני יודע שאני קצת מקצין כאן כדי להדגיש את הנקודה, במיוחד לאור העובדה שאני אחראי לחלק ניכר מעדכוני החדשות באייל הקורא, שם היו שבאו אלי בטענות על ניסוחים שבחרתי. ככה זה. קשים חייו של עורך. הוא צריך למשוך את הקורא בעזרת כותרת תופשת עין, אבל אז נשוא הכתיבה עלול להתעצבן. הנה משהו שכתבתי בנושא לפני חמש שנים.

אז מה אני רוצה? מוּדעוּת לסובייקטיביות של הכותב ושל העורך, אני מניח. ושאם אפשר, שיאייתו את שמי נכון… :)

בכל מקרה, אין לי עניין לפתוח כאן את הדיון בשאלה השחוקה עד דק: זכויות-בעלי-חיים-בעד-או-נגד. אם אתם מרגישים צורך לדוש בנושא, אתם מוזמנים לשני הדיונים הללו באייל הקורא.

יש אנשים שאוהבים לנעוץ סיכות. לא לדקור פיזית אנשים אחרים במחט, אלא להגחיך רשומות ותגובות שנכתבו ברצינות ובכובד ראש. לפעמים על ידי שימוש בציניות. לפעמים על ידי לעג. לפעמים על ידי שימוש בדמות בדויה שמטרתה להגחיך רעיון מסוים. אני לא פוסל ציניות או דמויות בדויות באופן גורף (מאוד אהבתי את יעקב פופק למשל) אבל אני לא אוהב את הנוהג הזה, בלשון המעטה. הכי מעצבן אותי כשזה קורה באייל הקורא. במשך כמה שנים הצלחנו (באופן יחסי) לשמור על האייל כאי של רצינות תהומית בים הציניות שברשת בעברית. אני מרגיש שבשנתיים האחרונות גם המעוז הזה נשמט מידי. אני מניח שזו אחת הסיבות שדחפה אותי לפתוח את הבלוג הזה – אני לא חש בנוח בקרב נועצי הסיכות. ציניות וסרקאזם זה לא בשבילי.

אני בטח לא הראשון וגם בטח לא האחרון שיכתוב על תופעת ריבוי סימני הקריאה וסימני השאלה והשימוש הנרחב בשלוש נקודות. בשלטים ברחוב ("למכירה מכונית מצוינת!!!") וגם בתגובות ברשת לא משתמשין בסימן קריאה אחד, אלא בשלושה!!! (נתקלתי גם בתמונה של חמישה רצופים) אם סימן קריאה אחד אמור להביע אזהרה, קריאה או ציווי, מה אמורים להביע שלושה סימנים??? אם סימן שאלה אחד אמור להביע שאלה או תהיה, מה מביעים שלושה סימנים?! גם סימני תמיהה מרובי סימני שאלה וקריאה לא נפקד מקומם, לא ?!?!?!!? ויש גם את המרבים להשתמש בשלוש נקודות… כממתיקי סוד תמידיים…

אז מה מביע ריבוי הסימנים הזה? אני מנחש שזה מעיד על תפישה מאוד רגשית וייצרית של החיים. תפישה של העולם בשחור ולבן. הכל או כלום. רע או טוב. כל זאת תוך ויתור על גווני האפור, על האנדר-סטייטמנט. לכאורה נוצר כאן מקום לעושר פרגמטי רב: אם אפשר להשתמש בשלושה סימני קריאה, אז אפשר גם להשתמש באחד, או בכלל לא. בפועל, המצב לדעתי הפוך, ואותם אלו אשר משלשים את הסימנים אינם משתמשים בכל טווח התגובה שנוצר אלא רק בקצותיו.

אבל אולי זו בעצם תגובה לאפרוריות של החיים? ניסיון לחיות את החלום הקפיטליסטי שבו לכל אחד יש סיכוי אם רק ינסה. אז הנה, ננסה לבלוט מעל כולם ואולי נהיה אנו אלו ש"נרביץ את המכה" ונזכה ביותר מאשר חמש-עשרה דקות התהילה של אנדי וורהול?

באייל הקורא יש לנו מנגנון שמזהה ריבוי סימני שאלה וסימני קריאה, ומציע למגיב, במסך אישור התגובה, למתן את השימוש באותם סימנים, שכן הוא עלול להיתפש כמתלהם בעיני הקוראים. הוא משעשע אותי. לפעמים אני פוגש אותו כשאני גורר אחרי כותרת שמישהו אחר כתב, שכללה שניים או יותר מהסימנים.

לקריאה נוספת: שולת!!!1