אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנחה את הגורמים המקצועיים לבחון קידום יוזמה בינלאומית לשינוי דיני המלחמה והתאמתם לשינוי באופן הלחימה בעקבות התפשטות הטרור בעולם. יובל אדם כתב על זה:

פעם אמרו שעליך להיות לא צודק אלא חכם. מילא היה מציע נתניהו את ההצעה הזו בימים הטובים של הבוקר מטקסס, ג'ורג' בוש, שגם ככה ראה לעיתים בחוק הבינ"ל יתוש מטריד (מישו אמר גוואנטנמו?). אבל עכשיו שאובאמה בשלטון, מר נתניהו פספס את הרכבת. ליוזמה כזו אין סיכוי לעבור, והוא סתם מצטייר רע מאד. אני לא חושב שאפילו בוש היה מעיז להציע בקול רם לעשות רביזיה באמנת ז'נווה.

אבל מסתבר שיש מישהו שלא חשוד באינטרסים בעניין כמו בוש. חוויאר סולאנה, מתאם מדיניות החוץ והביטחון האירופית, אמר את הדברים הבאים בראיון לאדר פרימור ב"הארץ":

אולי לכן הוא מזדהה – ואף מביע תמיכה – בקריאת ראש הממשלה נתניהו בעניין שינוי דיני המלחמה הבינלאומיים, שכבר אינם תואמים את המציאות שבה מדינות נלחמות נגד ישויות טרוריסטיות: סולאנה מסרב להתייחס לשאלת פשעי המלחמה המיוחסת לישראל בדו"ח ("הרי לא קיימתי בעצמי שום תחקיר בנושא"), אבל מדגיש: "בעולם של אתמול התחוללו מלחמות של צבא מול צבא והיו חוקים ואמנות שעסקו בניהולן של מלחמות אלה. צריך יהיה להקדיש מחשבה למצב המשתנה שבו אין סימטריה בין הצדדים הלוחמים – מצב שבו קשה ליישם את חוקי המלחמה הקלאסיים-הישנים". הוא מדגיש, עם זאת, כי "עד שיהיו חוקים חדשים עלינו לציית לאלה הישנים".

אז אולי בכל זאת יש לזה סיכוי?

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא תאורטי מדי. יש מי שמציע שינוי, אבל לא פורט את השינוים לפרוטות. לפני דיון בשינוי צריך להבהיר בקול רם וברור את ההשערה המצערת שהשינוי המוצע יהיה ככל הנראה נסיגה מהמצב הנוכחי. אני מניח שבשינוי כזה תבוא לידי ביטוי גישה תועלתנית אשר תבוא על חשבון גישות דאונטולוגיות וגישות של זכויות שנמצאות בדינים הנוכחיים ובאמנות שבתוקף. אבל עד שלא נראה אותה, אי אפשר ממש לחוות עליה דעה.

אני רוצה לדון בדוגמה. באתר בצלם יש סקירה מקיפה למדי של "נוהל שכן". קראתי את דו"ח בצלם בעניין. העדויות שם לא קלות. לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד מהמעורבים – הפלסטינים או החיילים. אפשר גם לנופף מולי במסך הבערות, ואני אודה שלא הייתי רוצה להיות במקום אותם פלסטינים (וגם לא במקום אותם חיילים). אבל עם זאת, אני נוטה להאמין לטענת צה"ל שהשימוש בקרובי משפחה ושכנים כדי להזהיר את היושבים בבית ולנסות לשכנע את המתבצרים להיכנע אכן מציל חיים במקרים רבים, ושמותו של נידאל אבו-מוח'סן מטובאס הוא היוצא מן הכלל.

דהיינו, שינוי מוצע יכול להיות כזה שיאפשר לכוח צבאי להשתמש ב"תושב מוגן" (כן, אפשר לשפוך כאן את כל הביקורת על השימוש במלה "מוגן" במקרה הזה. אני יודע. זו לשון האמנה. כל זה עוד לפני שדיברנו על יחסי הכוח הלא-סימטריים בין הלוחמים לאזרחים) כדי לנהל משא ומתן עם לוחמים מהצד השני, כדי למנוע שפך דם. הנה הצעה קונקרטית. אפשר לדון עליה.

אם גם נסתכל על העניין מנקודת מבט תועלתנית (ואם אכן נבחר בנקודת מבט זו, הרי שהשינוי המוצע אולי לא יתפש כמצער אלא אפילו כרצוי), התוצאה תהיה טובה יותר, וכאן אפשר להכניס את כל הביקורת של הדאונטולוגיה על התועלתנות (כמו למשל דילמת הקרונית).

אבל אם לחזור לתהיה המקורית שלי: עד שלא נראה מה מציעים, אי אפשר לדון על זה ברצינות, חוץ מלגנות את הצעת השינוי אפריורית.

תוצאות הבחירות יצרו לדעתי מצב מעניין. ישנה אפשרות להקים קואליציה של שלוש מפלגות "גדולות" וזהו. בין אם ליכוד-קדימה-עבודה (68 מנדטים, אשר נראה שיש רבים במפלגת העבודה שמתנגדים לה, מסיבות סבירות בהחלט) או קואליציית ליכוד-קדימה-ישראל-ביתנו (70 מנדטים). יש לי זיכרון עמום שדובי אפילו אמר שקואליציות כאלו (מינימום מפלגות, קרבה אידאולוגית) נוטות להיות יציבות יותר.

אבל אני רואה כאן הזדמנות לעשומת משהו נוסף: להקטין את מספר כורסאות עור הצבי. דהיינו, את מספר השרים בממשלה. הממשלות האחרונות התאפיינו בריבוי מפלגות חברות בקואליציה ובכ-24 שרים. בפרפראזה על מה שדובי אומר (דובי, אני מקווה שאני לא מעוות כאן את דבריך יותר מדי. אתה יכול לתקן בתגובות), כל שר שהוא גם חבר כנסת גורם לכך שהממשלה מכרסמת ביכולתה של הכנסת להיות רשות מחוקקת. אז הנה ההזדמנות – מפתח של שר לכל ארבעה חברי כנסת משאיר אותנו עם 17-18 שרים (כמו שהיה בחוק יסוד הממשלה לפני שתוקן, אם אני זוכר נכון) ומפתח של שר לכל חמישה חברי כנסת משמעותו 14 שרים.

אני מניח שיהיו מי שיגידו שבעת כזו של משבר כלכלי חשוב דווקא להגדיל את הוצאות הממשלה כדי להניע את גלגלי כלכלת המשק הישראלי. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח הזה, אבל אני משוכנע שגם התומכים בדעה זו יסכימו שלא כורסאות עור הצבי הן הדרך להגדיל את הוצאות הממשלה.

פיזור, או למה לא יהיה כפר קאנא ישראלי

מאז 1991, עת הותקף העורף הישראלי בירי טילים מעיראק, גובשה מדיניות של פיזור האוכלוסיה בתוך הבתים. המדיניות הזו החליפה את מדיניות המקלטים, שהניחה שלאוכלוסיה יש זמן להיכנס לתוך המקלט המבוטן, אשר מספק הגנה טובה יותר מפני פגיעה ישירה. לדעתי יש בזה יותר ממה שאנחנו רואים על פני השטח. אופי הפגיעה בעורף – החל מטילי סקאד דרך זילזאל, קטיושות, גראד וכלה ברקטות קסאם הוא מאוד נקודתי. נשק תלול מסלול שכזה, במיוחד רקטה, כשהוא פוגע בבניין, גורם בדרך כל להרס של החדר שבו פגע ותו לא. ראינו כבר תמונות רבות של חדר שנהרס כליל בעוד החדר הסמוך לא נפגע כלל.

בתקופת מלחמת המפרץ, מעבר להתעסקות בניילונים (אשר קשה לי להאמין שהיו שומרים על איטום במקרה של פגיעה קרובה), ויתרו, כאמור, על שליחת האוכלוסיה למקלטים. אפשר לתלות זאת בתואנה בדבר האיום הכימי. אני חושב שחששו מדבר אחר – מפגיעה של טיל ברחוב. פגיעה שכזו היתה קוטלת אנשים רבים שהיו בדרכם למקלט, ללא הגנה קשיחה ביניהם לבין הרסיסים, כמו סוג של מטען חבלה שמתפוצץ ברחוב. לכן, כדי למנוע ריכוז של קבוצות גדולות של אנשים במקום אחד, חשופים לרסיסי הפגיעה, לו היו יכולים, אני מניח שהיו ממליצים אז לא רק לא להיכנס למקלטים, אלא להתפזר בחדרי הבית, כדי להקטין את אותו הסיכוי שקבוצה של אנשים תיפגע ישירות מהטיל.

מדיניות המרחב המוגן הדירתי היא המשך של אותה הכרה בסוג האיום על העורף. היא מאזנת בין המקלט המבוטן, לבין הצורך לפזר את האנשים פיזור מרבי. לכן גם ממליצים לאנשים המתגוררים בקומה העליונה לרדת לחדר המדרגות של הקומה שמתחת – כדי להקפיד על לפחות שכבת הגנה קשיחה אחת ביניהם לבין הרקטה ורסיסיה. מאותה סיבה ממליצים למי שנמצא ברחוב להיצמד לקרקע ולהגן על "רקמות רכות" כמו הבטן מפני רסיסי הרקטה.

בשל כך, לא יהיה "כפר קאנא" ישראלי. האוכלוסיה הישראלית מפוזרת היטב בעת ירי רקטות אליה, ולראיה מספר ההרוגים מרקטה, כשהיא פוגעת בקרבת אנשים, הוא בדרך כלל נמוך – אחד או שניים – לא יותר.

דווקא עכשיו: לגייס את ערביי ישראל לצה"ל

כתבתי מספר פעמים באייל הקורא בעד גיוס ערביי ישראל לצה"ל. אני לא חושב שהגיוס הזה צריך להיות בכפייה, אבל הייתי רוצה שצה"ל יקרא לבני הנוער הערבים הישראלים ללשכת הגיוס, כדי להקל עליהם את האפשרות להתגייס. קראתי פעם שבכל שנה יש כמה מאות ערבים, נוצרים ומוסלמים, לאו דווקא מקרב הבדואים, שבוחרים להתנדב לצה"ל. אני רוצה שיתרשמו מעט מהמערכת הצבאית, ולאפשר להם לחתום על אי-שירות בצה"ל, אבל שיעשו צעד אקטיבי, כמו חתימה על מסמך, לשם כך. אני מאמין שצעד כזה יגדיל את שיעור הערבים המתגייסים לצה"ל, גם אם באופן הדרגתי.

אני חושב ששילוב ערבים בצה"ל (ולא ביחידות נפרדות), גם אם יגרום כאב ראש לא קטן למערכת הביטחון (אני לא חושב שיש גזענות בטענה שבאופן ממוצע, ערבים בשירות צה"ל נוטים להיות מעורבים יותר בפרשיות ריגול או מכירת נשק, אם כי ניתן לטעון שדווקא הפטריוטים לישראל יתגייסו. בקיצור – זה מסובך), יועיל לגיבושה של החברה בישראל. אני עדיין מאמין בתפקידו של צה"ל ככור היתוך של החברה הישראלית, שבו אנשים מ"שבטים" שונים נפגשים, לפעמים בפעם הראשונה, עם אנשים מ"שבטים" אחרים ואני מאמין שהרבה יותר קשה לצעוק "מוות לערבים" כשיש לך חברים ערבים במילואים (כן, אני יודע, יש גם את "בלי המעיל והעוזי", ועדיין, יש לי תקווה). אני גם לא מאמין גדול בשינוי חיצוני, ומעדיף שינוי מבפנים – שינוי של אנשים שנושאים בנטל ודורשים את הזכויות שלהם במיוחד מתוך מילוי חובות אזרחיות.

אם להתייחס למצב הנוכחי, אני מאמין ששילוב שכזה אולי היה גורם לפוליטיקאים ולראשי הצבא לשקול ביתר כובד ראש את הפעלת צה"ל מול האוכלוסיה הפלסטינית בשטחי הרשות הפלסטינית. במצב שאני מתאר הם ישלחו ערבים-ישראלים-פלסטינים (וגם ישראלים-יהודים) להילחם בפלסטינים. אני מקווה שערבים בשירות צה"ל ישאלו יותר שאלות על ההשלכות של הפעולות שהם נשלחים לבצע על האוכלוסיה האזרחית. אפשר אומנם להיתלות במעשי הזוועה שבצעו פלסטינים באחיהם, בהם חשדו בשיתוף פעולה, במהלך האינתיפדה הראשונה, כטיעון נגד הסברה שלי. אבל אני חושב שלריבוי פלסטינים בצה"ל תהיה, בשורה התחתונה, השפעה ממתנת על פעילות הצבא. ומי יודע, אולי הגברת השילוב דרך צה"ל – אותו "מנוע מוביליות חברתי" ישראלי אשר מאפשר תנועה מעלה של בני השכבות הלא-הגמוניות, יוציא את הערבים בישראל מהעמדה המתבדלת אשר נראה שאימצו בשנים האחרונות ויביא אותם אולי למלא תפקיד של גשר של שלום בין מדינת ישראל למדינות ערב.

והערה שלישית, שהתלבטתי אם לכתוב או לא, אז הנה היא, בלי פירוט משמעותי: במשך היום הסתובבו בתקשורת הערבית טענות על עשרות הרוגים ישראלים כמו גם חטופים/שבויים ישראלים. טענות אלו התבררו עד מהרה כלא-נכונות. מדוע עדיין ששה התקשורת הערבית להפיץ שמועות לא-בדוקות אלו? האם ה"אכזבה" שמלווה את בירור האמת לא מעקרת כל אלמנט מוראלי שמלווה אותן כל עוד הן נשמעות?

מסתבר שכמה עשרות קצינים וחיילים לקחו ברצינות את מה שהצעתי בעבר:

אם ניפול בשבי, אנו מבקשים שמדינת ישראל לא תשחרר עבורינו מאות רבות של אסירים פלשתיניים" – כך כותבים עשרות חיילי וקציני גדוד חי"ר במילואים, במכתב שפורסם אתמול (שלישי) בערוץ 2. הגדוד, שנחשב לאחד מהטובים בצה"ל ואף זכה לפני כמה שבועות באות הצטיינות מהנשיא, אמור להיות בין הראשונים שייכנסו לרצועת עזה במקרה של מבצע צבאי. על פי הדיווח, המכתב מונח אצל חיילי המילואים והוא יוגש לרמטכ"ל, אם וכאשר ייקראו להיכנס למבצע הגדול בעזה. החיילים והקצינים מדגישים במכתב, שהם "מוכנים לשבת בכלא של מדינת אוייב ככל שיידרש", ומבקשים לא לשלם בעבורם מחיר מופקע, ולא לקיים משא ומתן על גופות או על חלקים מהן.

אני חושב שזה היה הפרק השלישי של הסדרה Over There (שכחתי את תרגום שמה לעברית). באחד הפרקים, החיילים האמריקאים החזיקו בשבוי עיראקי ממנו היה צריך להוציא מידע על מיקומם של טילי כתף נגד מטוסים. האסיר, בלהט האמונה, התרה בחוקר שהלה יכול להרוג אותו והוא לא יגלה את מיקום הטילים. אני לא זוכר את כל השתלשלות העניינים, אבל בהמשך הפרק הסביר החוקר לאחד החיילים את הכלל הבא: האסיר השתמש ב"אי-פחד מהמוות" והרצון להיות "שאהיד" ככלי נגד החוקר. אולם מרגע שהחוקר הוציא את הכלי הזה משימוש והודיע לאסיר שאין בכוונתו להרוג אותו (אלא לעשות לו דברים אחרים, לא נעימים, בלשון המעטה) אזי הוא יכול היה להמשיך במשימתו לחלץ את המידע ולשבור את רוחו של האסיר, שנאחז בתחילה במות הקדושים כגורם מחזק נפשי, אך איבד אותו עד מהרה בשל הצהרתו של החוקר.

האם מכתב כזה של לוחמים לפני פעולה בעזה יוכל באמת לנטרל בצד השני את המוטיבציה לחטיפה/שבי ועסקאות חילופין? אני בספק.

פעם היה יותר פופולרי לדבר על תפקיד התקשורת ככלי שגורם, בעקיפין, לשימוש בטרור (היום משום מה זה פחות פופולרי לדבר על זה. איזה עיתונאי ירצה לטעון שהוא מלבה טרור?). החשיפה התקשורתית של הטרור, של הפגיעה חסרת ההבחנה שיכולה להיות בכל אחד מאיתנו, משרתת את ההפחדה והטלת האימה. טרור שנעשה במחשכים ואינו מדווח, ללא עיתונאים חמורי סבר בעלי קול עמוק השמור לאירועים מסוג זה, אוחזים במיקרופונים באיזו צומת נידחת, או בלב עיר, כשברקע היבהוב אורות החירום הכחולים והאדומים של אמבולנסים ומכוניות משטרה, מקריאים לנו את שמות ההרוגים כשמותר סוף-סוף לפרסם אותם, אינו טרור (כמו ששמעתי שנהוג לומר בקורס קצינים בצה"ל: "עשית ולא דיווחת, כאילו לא עשית").

האם אנו מוכנים לעשות צעדים, כמו שנעשו למשל באמצעי התקשורת ברוסיה בדיווח על הפעולות של הצ'צ'נים, ולכפות על עצמנו ועל אמצעי התקשורת שלנו צנזורה מדעת, מבחירה, של דיווחים על פעולות טרור? וכל זאת כדי להקטין את המוטיבציה לשימוש בו ואולי אף לנטרל, לאט-לאט, את הטרור, ככלי? גם כאן אני בספק. אני חושב שהתמכרנו לתאטרון האימה.

הנה רעיון מטורף, בעקבות משהו שקראתי הבוקר. הרעיון לחסל אוכלוסיות של יתושים וזבובים על ידי שינוי גנטי שימנע מהם להתרבות כבר יושם במקומות שונים, ואפילו בארצנו הקטנטונת. אבל אם הם כבר שם, אולי אפשר לנצל אותם למטרה טובה, כמו חיסון האוכלוסיה?

אני מדמיין לעצמי יתושים שהונדסו גנטית כך שבעקיצתם הם מוצצים דם, אך גם מעבירים חיסונים למחלות שונות ומשונות (לאנשים כמוני, שסולדים ממחטים, זה יכול להיות דבר נהדר). בצורה כזו אפשר יהיה להבטיח חיסון סטטיסטי של אוכלוסיה נרחבת באזורים שהם יחסית לא מפותחים.

חסרונות יש כאן הרבה. ראשית, אני לא יודע אם זה בכלל אפשרי שיתוש יחזיק בתוכו חיידקים מוחלשים או מומתים מכל סוג (ולא רק של סוגי קדחת שונים), שיועברו בעקיצתו, ושבאמת יהיו בכמות מספקת לחסן אוכלוסיה. אני גם לא יודע איך לגרום לכך שמסה קריטית של היתושים תחזיק בתוכה את החיסון. אבל אתם מוזמנים להציע רעיונות איך לפתח את הקונספט הזה.

כשהתחלתי להסתובב בתל-אביב עם רכב, לימדה אותי חברה טובה תכסיס יעיל. ישנם מקומות חניה ששמורים לנכים (וגם לשגרירויות) רק בשעות מסוימות או בימים מסוימים. מדובר בעיקר בחניה ליד מקום העבודה של הנכה. ברחוב הארבעה בתל-אביב ישנם כמה מקומות חניה כאלו (אבל שם זה גם בגלל הסניף של אגף השיקום או משהו כזה). בשאר שעות היום (או השבוע) המקומות הללו חופשיים לכולם, אולם רוב הנהגים רואים מרחוק את השלט המסמן חניה לנכים ומתעלמים ממקומות אלו באופן אוטומטי. הפסד שלהם, רווח שלי.
קראתי את הידיעה על ערעור המדינה על פסיקת שופט בית המשפט המחוזי דוד רוזן לפיה מותר לחנות בתחנות אוטובוס לאחר שעות הפעילות. מתוך הידיעה:

שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, קיבל את הערעור, וקבע כי אין להיצמד ללשון החוק, אלא לתכלית שהחוק נועד להשיג. "מעיון בהוראות המחוקק הנוגעות לתחנת אוטובוסים, אין להניח כי היה בכוונתו להגביל הפעילות בתחומי תחנות האוטובוסים אף לאחר שעות הפעילות", כתב רוזן. לדעת השופט, תכלית החקיקה היא הבטחת שלומם של ציבור המשתמשים בשירותי התחבורה הציבורית – מטרה שלא תיפגע מהתרת חנייה בתחנות בשעות שאינן בשימוש. השופט אף ציין כי התרת חניה בלילה מתיישבת עם אחריות העיריה להגדיל את מספר מקומות החניה בעיר. השופט גם ציין כי העיריה הצהירה בעצמה בדיון, כי מדיניותה היא להימנע בדרך כלל מאכיפת האיסור על חנייה בתחנות אוטובוסים בשעות לילה מאוחרות או בסופי שבוע.

המדינה ערערה על פסק הדין. מעבר לטענה שזו פרשנות המנוגדת ללשון החוק, טוענת הפרקליטות:

"שמירה על ביטחון הנוסעים בתחבורה הציבורית ועל ביטחון המשתמשים בכביש". זאת, לנוכח החשש הסביר, כי היתר לחנות בשעות הלילה בתחנות יביא לידי כך שנהגים רבים יימנעו מהזזת מכוניתם מהתחנה לפנות בוקר, ויעשו זאת רק בשעות הבוקר – אחרי שקווי האוטובוסים התחילו לפעול. לפיכך, טוענת עו"ד ברזילי, קבלת פרשנות של בית המשפט המחוזי עלולה לסכן את הנוסעים בכביש.

יש היגיון רב בטענה של הפרקליטות. האוטובוסים מתחילים לנסוע מוקדם בבוקר – בסביבות השעה חמש וחצי או שש (עד כמה שאני זוכר), וסביר להניח שאנשים רבים לא יפנו את רכבם מהתחנה בשעה זו, והטיעון בדבר המטרד הציבורי והסכנה נראה לי תקף. עם זאת, בסופי שבוע, עת יציאת השבת היא בשעות הערב המוקדמות או הלא-מאוחרות, יש די והותר זמן להזיז את הרכב מהתחנה לפני חידוש תנועת האוטובוסים. אז מיהי האוכלוסיה שומרת החוק שתהנה בעיקר מפסיקה זו? נראה לי שתהיה זו אוכלוסיית המבלים בעיר בשעות הלילה, אשר עוזבת את העיר בשעות הקטנות, לפני עלות החמה.

אז מה אפשר לעשות? דרך אחת היא להתמיד בסטטוס קוו הקיים, עליו הצהירה העירייה: מדיניות של אי-אכיפה בשעות הלילה ובסופי שבוע. אבל מעבר לעובדה שבמקרה דנן נרשם דו"ח חניה לאזרח (אשר ביקש להישפט ופתח את תיבת פנדורה זו), קיומה של אות מתה בספר החוקים אינו בריא ומעודד, גם אם במידה מועטה, אי-ציות לחוק.

אני מציע להטיל קצת יותר אחריות על החונים, כמו במקומות החניה המוקצים לנכים בשעות מסוימות. דהיינו, לאפשר לחנות בתחנות האוטובוס בשעות בהן אין פעילות (ולדאוג שהן יוצגו בצורה ברורה בתחנה), אך להטיל קנס גבוה הרבה יותר מהנהוג כיום על מי שחרג משעות אלו וחנה לא כחוק. אפשר אולי להכניס את גורם פרק הזמן שחלף מאז פקיעת אפשרות החניה בתחנה כמכפיל לסכום הקנס. כך, מי שסרח זמן רב יותר וגרם מטרד ציבורי וסכנה גדולה יותר, ישלם יותר.

הרשומה הזו הולכת להיות קצת crankית, אבל נסו לא לצחוק מייד אלא לחכות עד הסוף.

ביומן השבוע של ערוץ 2 דיברו על יבוש רצועה מהכינרת לצרכים מסחריים. אני לא רוצה להיכנס לכל עניין השחיתות שאולי מעורבת בכך, אבל הסיפור הזה נתן לי רעיון.

אחד הדברים שמטרידים אותנו מדי קיץ הוא סוגיית מפלס הכינרת. האם המפלס גבוה דיו? או שהוא נמוך ומתחת לקו האדום? לפני כשנה, בטיול בגולן ובחוף הכינרת, הסביר המדריך (אם אני לא מעוות את דבריו) שהכינרת (וגם אגם החולה בעבר) יושבת מעל מאגר תת-קרקעי של מים מלוחים שמתחבר לים המלח. ירידת מפלס הכינרת מתחת לגובה מסויים גורמת לזליגה של מים מלוחים מתוך המאגר התת-קרקעי ולהמלחת מי הכינרת. לכן, שאיבת יתר (והורדת המפלס, כמו בחלק מהבארות המשמשות לאותה מטרה) גורמת להרס מקור עיקרי של מים מתוקים במדינת ישראל.

הפיתרון הרצוי, ככל הנראה, הוא התפלת מי ים, או יבוא מים מתוקים ממקומות בהם הם נמצאים בשפע. אבל מה אפשר לעשות בינתיים? יש לי הצעה פשוטה, שאני מטיל ספק רב באפשרות ליישם אותה, אבל אכתוב אותה בכל זאת: פשוט להקטין את נפח הכינרת. הקטנת הנפח יכולה להתבצע על ידי יבוש של חלק משטח הכינרת, למשל על ידי העמקת רצועות החוף אל תוך הכינרת בעזרת אדמה וסלעים. לא צריך להיות מתמטיקאי גדול כדי להבין שהקטנת נפח הכינרת, תוך השארת אותה ספיקה של הנחלים הזורמים אליה, תשאיר אותנו עם מפלס גבוה יותר, וסכנה מופחתת להמלחה.

אבל כנראה שזה לא ישים. מעבר לבירוקרטיה הכרוכה ברעיון שכזה, יש קודם כל כמה שאלות שצריך לשאול: בכמה יש להקטין את נפח הכינרת כדי שהדבר יהיה אפקטיבי? האם יבוש שכזה הוא מעשי (כנראה שכן, ההולנדים עושים דברים דומים)? כמה זמן זה יקח, והאם בתוך זמן קצר יותר ניתן להקים את הפתרונות החלופיים האמיתיים שפירטתי לעיל? האם לייבוש חלק מהכינרת תהיה השפעה אקולוגית שתפגע מסיבות אחרות באיכות המים בכינרת?

ד"ר מיכאל בירנהק כותב על פסק הדין שפורסם השבוע בעניין על השולחן נגד אורט. בסוף הרשומה הוא כותב:

יש חשש שההליך של "הודעה והסרה" ינוצל לרעה. כל מי שלא יאהב דבר מה שנכתב עליו יתלונן מיד וידרוש הסרה של החומר, בטענה שהוא פוגע בזכויותיו. במקרים שבהם יש פגיעה בזכות, אין כל בעיה. אבל, במקרים רבים לא תמיד ברור אם הזכויות נפגעו. למשל, במקרה הנוכחי, לא ברור מה היקף הזכויות שיש או אין במתכון. במקרים אחרים, יתכן שמדובר ב"שימוש הוגן", נושא שבתי המשפט מתקשים בו לא מעט, ובוודאי שספקי השירות יתקשו בו.

פגיעה בזכויות יוצרים היא טיעון טקטי אחד כדי למנוע ביקורת. טקטיקה אחרת שיצא לי להיתקל בה, במסגרת היותי עורך באייל הקורא בהקשר של בקשות "הודעה והסרה" היא טענה על הוצאת לשון הרע.

רשת האינטרנט בכלל, ומנועי חיפוש במיוחד, יצרו מצב חדש. בעולם האמיתי אפשר לומר משהו רע על מישהו. יכול להיות שאף אחד בכלל לא ישמע את זה. אפשר גם לפרסם דברי בלע על מישהו בכרוז ולתלות את הכרוז במקום ציבורי, או לרסס את הדברים על קיר, אבל גם כאן החשיפה היא מוגבלת. גם אם הוצאת לשון הרע תופיעה בעיתון או בכל התקשורת האלקטרוניים המסורתיים, הרי שהאמרה השחוקה על עטיפת הדג בעיתון של אתמול חלה עליהם.

אבל אם מישהו כתב עליך משהו באינטרנט, זה נשאר שם (עד שזה יוסר). וכל מי שיחפש את שמך עשוי להיחשף, בתקציר תוצאת החיפוש המלווה את הקישור, לנאצות שנואצת בהן, לביקורת המוצדקת או שמא לא מוצדקת, לאמיתו או לשקרים. מימד המקום המוגבל (כמו בתליית כרוז) הפך ללא מוגבל – בכל מקום בעולם, מי שיחפש את שמך, יגיע לאותן תוצאות. גם מימד הזמן המוגבל (כמו בכתבה בעיתון) הפך ללא מוגבל – מה שפורסם וקוטלג במנועי החיפוש נמצא שם עד אשר יוסר, וגם אז יעבור פרק זמן מסוים עד אשר מידע יוסר מהמטמון של מנוע החיפוש. במובן זה רשת האינטרנט אכן הצליחה להשתחרר ממגבלות הזמן והמקום. אם כתבו עליך משהו שלילי, וזה מופיע באחת מעשר תוצאות החיפוש הראשונות, מצבך לא טוב. זוכרים את הרשומה של שרית על פיירפוקס ו"סלע יוניברסיטי"? חיפוש בגוגל כעת מעלה בעשר התוצאות הראשונות הן את הרשומה שלה בנושא, והן את הרשומה של גדי, תחת הכותרת "אל תיקחו לעבודה בוגרים של “סלע יוניברסיטי”". טוב לסלע יוניברסיטי זה בטח לא, ולא משנה אם תצטטו כאן את "לא משנה מה יכתבו עלי העיקר שיאייתו את שמי נכון".

כעורך במגזין מקוון נתקלתי כבר כמה פעמים בבקשות להסיר תוכן שפורסם בתגובות קוראים אצלנו בשל טענות על לשון הרע (הנה דוגמה). אלו טענות שלא קל לעורך להתמודד איתן. יש מכלול של אינטרסים שיש לאזן. מצד אחד, כבמה חופשית לתגובות אנחנו לא רוצים להתקפל בכל פעם שמישהו מנופף מולנו, בצדק או שלא בצדק, בחרב לשון הרע – התקפלות כזו תגרום למגיבים לנטוש אותנו, ותעודד דרישות להסרת ביקורת לגיטימית. מצד שני, מדוע שנהיה במה לטענות שקריות? העובדה שלמישהו יש מקלדת וחיבור לרשת לא הופכת את דבריו לדברי אלוהים חיים. מצד שלישי, אין לנו, כמגזין שפועל בהתנדבות, לא את הכלים כדי להכריע מי צודק, ולא את המשאבים הכספיים או את הזמן הפנוי כדי להגן בבית משפט על זכות הביטוי של המגיבים אצלנו.

שרית וגדי אחראים על הרשומות שכתבו. אבל אנחנו באייל, כעורכי מגזין מקוון, כנראה גם נושאים באחריות כלשהי מרגע שהודיעו לנו על תגובה פוגענית (לפחות הפסיקות בענייניהם של בורוכוב וסודרי הסירו מאיתנו את האחריות לתגובות שלא נשלחה לגביהן הודעה מפורשת, ותודה להלמו שגם סיקר את פסק הדין הנוכחי). אז מה לעשות בסופו של דבר? כנראה שהתשובה היא ספציפית לכל מקרה, ועלינו להיוועץ, באופן פרטיזני, עם בעלי השכלה משפטית ולשטוח בפניהם את פרטי המקרה הספציפי. ועל כל מקרה, לא מזיק להשיג התחייבויות מהקוראים לעזרה במימון הגנה משפטית במקרה הצורך… (וכדאי גם לקרוא את התגובה של טל).

ומה צריכים לעשות בתי המשפט בנושא? אני רוצה להציע את מבחן "עמוד התוצאות הראשון" או "עשר התוצאות הראשונות". לא בדקתי את הקביעה שאני הולך לתת כאן בספרות האקדמית, אבל לתחושתי, חלק ניכר מהגולשים שמשתמשים במנועי חיפוש לא עוברים את רף עמוד התוצאות הראשון (אשר מכיל, בגוגל לפחות, עשר תוצאות). בתחילת הרשומה כתבתי על הסרת מגבלות הזמן והמקום על הוצאת לשון הרע ברשת. אני מציע להתייחס למבחן "עשר התוצאות הראשונות" כמבחן לפומביות הביטוי. אם משהו מופיע רק בעמוד התוצאות השני ואילך, אזי אותה הופעה לא תיחשב לפומבית דיה כדי להצדיק הסרה בשל לשון הרע. אני חושב שההצעה שלי מאזנת בין האינטרסים השונים. מצד אחד, לבעלי אתרי תוכן יש אינטרס שהאתר שלהם יופיע "גבוה" בתוצאות החיפוש, אך בכך הם מסתכנים בדרישה להסרת תגובה אם יש בה משום לשון הרע. מצד שני, למי שחש עצמו נפגע יש אינטרס שהפגיעה בו לא תופיע בעת חיפוש שמו במנוע חיפוש, אבל הוא נאלץ לוותר באותם מקרים בהם התוצאה הפוגעת לא קופצת מיד אל העין אלא נדרשות פעולות דפדוף נוספות כדי להגיע אליה.

אני לא משפטן, כך שאיני יודע אם המבחן שהצעתי מכסה את התנאים בעבירת לשון הרע (ויכול להיות שפספסתי לגמרי). אבל אני חושב שההצעה שלי הוגנת.

לקראת מערכות בחירות עולה הקריאה לאפשר גם לאזרחי ישראל אשר שוהים מחוץ למדינה להצביע בבחירות. בכל פעם מספרים לנו על "הרכבת האווירית" אשר מובילה, ביום הבחירות, עשרות אלפי אנשים כדי להצביע. במדינות אחרות אין זה כך. בארה"ב למשל יכולים האזרחים להצביע גם אם אינם נמצאים במדינה ביום הבחירות (על ידי משלוח טופס הצבעה בדואר). בארץ יכולים להצביע בחו"ל רק נציגים רשמיים של מדינת ישראל במשלחות הדיפלומטיות וכמובן "קולות הימאים" המפורסמים – ימאי צי הסוחר, אשר מספרם קטן עם השנים והפך לזניח.

ההתנגדות להצבעה של מי שאינו נמצא במדינה ביום הבחירות נובעת בעיקר מההנחה שמדובר לרוב באנשים אשר ירדו מהארץ והפכו מדינה אחרת למקום מושבם. הטיעון המקובל הוא שהצבעה פירושה נכונות לשאת בתוצאות. דהיינו, מי שמצביע בבחירות במדינת ישראל, אך מעביר את ימיו במדינה אחרת, אינו אוכל את פירות הצבעתו אלא משאיר אותם למתגוררים במדינה בפועל. אני נוטה לקבל את הטיעון הזה באופן כללי: חלק עיקרי מהמשחק הדמוקרטי, כפי שאני רואה אותו, זה להכריע על גורלך. לא להכריע על גורלם של אחרים ולהשאיר אותם להתמודד עם הבחירה שלך.

מצד שני, המצב הנוכחי נראה לי מחמיר מדי. גם מי שנסע ליום-יומיים שלא בשליחות המדינה מאבד את זכותו להצביע בבחירות. אנשים לפעמים נאלצים לבטל תוכניות נסיעה או לשנות אותן באופן קיצוני רק כדי לממש את זכותם (וחובתם!) הדמוקרטית.

אז מה אפשר לעשות? פתרון בסיסי אשר יוכל לפתור את בעייתם של חלק מהנעדרים ביום הבחירות יכול להיות לאפשר רישום להצבעה מוקדמת בהצגת מסמכי נסיעה מתאימים. אותם אזרחים יוכלו להצביע במשך תקופה קצרה לפני הבחירות (שבוע-שבועיים), במעטפות כפולות, כנהוג בצה"ל בחו"ל וכו'. אך פיתרון זה מקיף רק חלק קטן מהמצביעים.

פתרון נרחב יותר יכול להיות לאפשר לאזרחים ישראליים להצביע בנציגויות הישראליות בחו"ל במעטפות כפולות גם אם אינם נמצאים בשליחות רשמית מטעם המדינה, אך יצאו את גבולות הארץ לפני תאריך קובע. למשל: שנה לפני יום הבחירות. כדי להצביע ידרש האזרח להציג את הדרכון הישראלי ואת החתימה בדרכון, הנושאת את תאריך היציאה. את המידע הזה אפשר לאמת בעזרת מערכת ביקורת הגבולות בישראל, ולאחר שהמידע אומת, לפתוח את המעטפה הפנימית ולספור את הקול, כפי שנהוג עבור כל המצביעים שאינם מצביעים בקלפי שיועדה להם.

הדרישה להוכחת נוכחות כלשהי בארץ בתקופה נקובה באה כדי להראות שאין ניתוק קשר בין המצביע למדינה. אין ספק שהפתרון הזה רחוק מאוד מלענות בצורה נאותה ושלמה על הטיעון נגד הצבעה בחו"ל. יכול להיות שמדובר בביקור מולדת של שבוע פעם בארבע שנים של מישהו שהמדינה רחוקה ממנו והלאה. אבל אוכלוסיה שלמה, של סטודנטים ואחרים, שאינה יכולה להצביע בשל העובדה שהיא שוהה בסביבות יום הבחירות בחו"ל, תזכה להשמיע את קולה.

אם אני כבר בשוונג של בחירות, אז מה דעתכם על הרעיון הבא: תעודת זהות אפשר לקבל כבר בגיל 16, אך להצביע רק בגיל 18. בבחירות של שנת 1992 הייתי בן קצת פחות מ-18, ולכן לא יכולתי להצביע. ברור לי שצריך לשים איזשהו גבול, אבל אולי נאפשר לבני 16 – 18 להצביע ב"חצי קול"? דהיינו, שני קולות של בני 16 – 18 יחשבו לקול כשר אחד (לכן, במקרה הגרוע, רשימה תאבד רק חצי קול, שזה ממש ממש ממש ממש כלום). לשם כך יהיה כמובן צורך במעטפות בצבע שונה, או כל פיתרון אחר, אשר יאפשר להבדיל בין הצבעה של "חצי קול" ל"קול מלא". אני צריך לברר אצל ההוא שמבין במדעי המדינה אם אלו שהצביעו לראשונה בגיל מאוחר יותר (כי היו צעירים מדי במערכת הבחירות שנערכה כשהיו בגיל קרוב ל-18 ) מראים דפוסי השתתפות בהצבעה שונים מאשר אלו שהצביעו לראשונה בגיל מוקדם יותר.

פוליטיקאים ואישי ציבור אחרים ממגזרים שונים פוקדים בשנים האחרונות, חדשות לבקרים, את חדרי החקירות. בשני תיקים שעוסקים בעבירות מין אפשר לראות דוגמאות קיצוניות להתנהלות מערכת המשפט: משפטו של חנן גולדבלט נמשך כבר קרוב לשנתיים, לעומת משפטו של חיים רמון אשר זכה לטיפול מזורז. אנשי ציבור לדעתי נפגעים במיוחד בהליכים כאלו, כי שמם הטוב עבורם אינו רק מושא לגאווה אלא כלי בהתנהלותם. והרבב שדבק בהם במהלך תקופת החקירה לא נמחה במהרה (לדעתי לא פועל כאן הכלל של "לא חשוב מה יכתבו עלי, העיקר שיאייתו את שמי נכון"). מתוקף החשיפה לה הם זוכים לעומת האדם מהרחוב הם נהנים מיתרונות מסוימים, אך אותה חשיפה גם פותחת פתח להטרדות וטענות שווא. ראוי כמובן שההליך המשפטי יהיה זריז ויעיל לכל האזרחים, אך במקרה שלהם מדובר לדעתי בעניין אקוטי יותר.

חוק העונשין מבדיל כבר היום בין האזרחים – עובדי ציבור למשל. "העלבת עובד ציבור" (סעיף 288 ) היא עבירה שניתן לבצע אך ורק נגד מי שמועסק על ידי המדינה, ודינה שישה חודשי מאסר. לעומת זאת, העבירה המקבילה: "מהומה ועלבון במקום ציבורי" (סעיף 194) דינה רק שלושה חודשי מאסר. באותו אופן, סימן ד' בפרק ט' (סעיפים 277 – 289) כולל בחלקו עבירות שרק עובד ציבור יכול לבצע. למשל "מרמה והפרת אמונים" (סעיף 284) שלפיו:

עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.

דוגמה בולטת יותר יש בסעיפים העוסקים בזיוף. בסעיף 418 העוסק ב"זיוף" נכתב:

המזייף מסמך, דינו – מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים.

לעומת זאת, בסעיף 421 העוסק ב"זיוף בידי עובד ציבור" נכתב:

עובד הציבור המזייף מסמך שהוא ממונה על עשייתו או על שמירתו, או שיש לו גישה אליו בתוקף תפקידו, דינו – מאסר שלוש שנים עם או בלי קנס; עשה כן בכוונה לקבל דבר, דינו – מאסר חמש שנים עם או בלי קנס; קיבל דבר באמצעות מסמך מזוייף כאמור, דינו – מאסר שבע שנים עם או בלי קנס.

כלומר, כבר היום מבדיל החוק בין סוגים שונים של אנשים, על פי קריטריון סביר ומובחן, ובמובן זה אנחנו "לא שווים בפני החוק".

אז מה אני מציע? לאפשר לאנשים לבקש שעניינם ידון כאנשי ציבור. מי שיוכר כאיש ציבור (צריך להגדיר קריטריונים מסוימים לשם כך) יוכל לבקש ש"ציבוריותו" תהיה גורם מקל בתנאי מעצרו בטרם משפט, שכן היותו אישיות ציבורית משמעה שבשעה שהתביעה נגדו פורסמה האדם הסביר יודע עליה מאמצעי התקשורת ועל כן הציבור משמש כמעין משקיף אשר מונע מהנחקר לשבש את החקירה או להתחמק מרשויות החוק. ציבוריותו תוכל לשמש אותו גם כדי לבקש דיון משפטי מהיר יותר, שכן, כאמור, תקופת החשיפה (אם ימצא זכאי) תפגע פגיעה יתרה במוניטין שלו לעומת אדם מן היישוב. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, אם ימצא אשם, יחול עליו (כמו על עובד הציבור) עונש גדול יותר. כלומר, הבחירה להישפט כאיש ציבור נושאת עימה "מקל גדול" בסופה: הרשעה תגרור ענישה כבדה יותר, על בסיס ההנחה שאיש הציבור ניצל במידת מה את "ציבוריותו" כדי לעבור את העבירה, וכאמור זכה בתנאים מקלים בזמן ההליך המשפטי.

החסרונות הם ברורים: קשה מאוד להגדיר קריטריונים (פורנוגרפיה וגיאוגרפיה וכו'), והדרישה להליך מהיר יותר עלולה לפגוע בחקירת העניין. תידרש גם אותה רשות אשר תקבע אם אדם רשאי להישפט כאיש ציבור (מה שיגרור בירוקרטיה וערעורים על דחיית בקשות כאלו). עם זאת, יש יתרון מסוים בהצעה שלי שכן הענישה המוגברת היא לדעתי גורם מרסן מפני הפיתוי לבקש להישפט באופן אוטומטי בהליך שכזה, במיוחד במקרים בהם הנחקר/נאשם יודע שאינו חף מפשע וכאמור, היא תגן במידת מה על אנשי ציבור שמתוקף מהותם חשופים יותר להטרדה.