אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

(תודה לידידיה מהאייל הקורא שהבחין בידיעה ובאופן בו נערכה ופורסמה)

ב"הארץ" ראיינה העיתונאית נרי ליבנה את ד"ר חנה קהת, מייסדת "קולך", בעניין פרשת הרב מוטי אלון. ככה דיווחו על זה באתר האינטרנט של הארץ:

בעמוד ראשי הופיעה תמונה של חנה קהת והכותרת: "האם הרעש סביב אלון נבע מהיותו הומו"?

לכתבה עצמה נתנו את הכותרת הבאה: שיחת היום | "חנה קהת, האם הרעש סביב הרב אלון נבע מהיותו הומו?"

אבל כשקוראים את הכתבה, רואים שבעצם כתוב:

ד"ר קהת, האם ייתכן שכל הרעש סביב מרדכי אלון נובע מהעובדה שהוא הומוסקסואל?

חד משמעית לא. פורום "תקנה" מטפל בהטרדות מיניות על פי חומרת ההטרדה ולא על פי הנטיות המיניות. הרעש נובע מחומרת העבירות, מהעובדה שמדובר בתקיפות של ממש ומכך שמדובר ברב שהצליח להפוך את עצמו כמעט לקדוש.

אותו רעש היה מתחולל גם אם מרדכי אלון היה תוקף נשים שבאו להתייעץ אתו?

אני מאמינה שכן. אני גם בטוחה שפורום "תקנה" טיפל באותה חומרה ברבנים שהטרידו גברים או נשים. אנחנו היינו שותפות להקמת "תקנה" בגלל שבמקרים אחרים שטיפלנו בהם גילינו את חוסר המודעות של הרבנים לכל נושא ההטרדות המיניות. לא רק שלא היה ברור להם שזה לא חוקי, הם לא היו מודעים אפילו לכך שמדובר בתופעה מגונה ופסולה. טיפלנו עוד קודם במקרה של קופילוביץ' מנתיב מאיר שהטריד תלמידים רבים והרבנים גוננו עליו, במקרה של יצחק כהן ובמקרה של הרב אבינר. הדיון בנושא של הרב אבינר התרחש כולו בבית הדין הרבני ונמשך כמעט שבע שנים והסתיים רק לפני חודשיים כשנגזר שהרב אבינר לא ייעץ יותר לנשים.

אז מה היה לנו כאן? בעמוד הראשי רמזו לנו שד"ר חנה קהת אומרת שכל הרעש הוא בגלל שאלון הומוסקסואל. בכותרת הכתבה בחרו בניסוח מעורפל ותמוה – לצטט מדברי המראיינת ולא מדברי המרואיינת. זו טכניקה מוזרה ופסולה בעיני, שהרי היא מאפשרת לומר כל דבר בלי קשר לדברי המרואיין. ולראיה, בראיון אומרת ד"ר קהת בדיוק את ההיפך.

האם זהו חוסר מקצועיות, זדון, צהבהבות, אידאולוגיה, או משהו אחר? אולי נרי ליבנה או מי מעורכי "הארץ" לא מאמינים לד"ר קהת ולכן בחרו לתת את הכותרת הזו? למערכת "הארץ" פתרונים.

לקריאה נוספת: עלי כותרת, איזה רופא ממליץ על מכות?

רון זיסנבך העלה 22 סטריפים של הקומיקס "יתומי הסערה" שפרסם ב"הארץ" בשנים 2000 – 2001.

פעם התרבות היתה אוראלית. סיפורים עברו מפה לאוזן. אז הומצא הכתב, אבל הוא היה נחלת מעטים עד המצאת הדפוס. גם כשהגיע הדפוס, הנוהג היה בתחילה להקריא את הכתוב לאחרים ולקח זמן עד שאנשים החלו לקרוא לעצמם, מה שמכונה "לקרוא בלב". זו היתה תרבות כתובה.

אז הגיע הרדיו, ובתחילתו היו הרבה תסכיתים, שהם למעשה לקרוא טקסט כתוב באופן מומחז, והטלוויזיה, שגם היא היתה בתחילתה מעין "רדיו מצולם". אני חושב (לא בדקתי) שהתפתחות השידור הלא-מתוכנן הגיעה קצת מאוחר יותר. השידור הלא-מתוכנן הוא חזרה לסוג של תרבות אוראלית, הפעם עם ממד ויזואלי חזק מאוד.

ואז הגיעו המחשבים ואיתם רשת האינטרנט, אשר הם בעיקרם סוג של חזרה לתרבות כתובה, עם איים של מדיומים יותר ויזואליים (יו-טיוב ודומיו) ואוראליים (פודקאסטים). לאן נלך מכאן? מי יודע.

(נכתב בעקבות מה שהתחלתי לקרוא בספר "טכנופולין" של ניל פוסטמן)

קוראים קבועים בוודאי שמו לב לאובססיה שלי לגבי כותרות עם נופך מטעה. הנה אחת מ-ynet שצדה את עיני היום:

לבני: מדינה פלסטינית – כשהמילה נכבה תימחק

כשאני קורא את הכותרת, אז אני מבין את "כש" כיחס סיבתי בזמן: קודם כל תימחק המלה נכבה, ורק אז תקום מדינה פלסטינית.

אבל הציטוט מדבריה של השרה ציפי לבני הוא:

"עם הקמת המדינה פלסטינית, אנחנו רוצים לראות את סיומו של הסכסוך. הפלסטינים יוכלו לחגוג יום עצמאות אם באותו יום תימחק המילה 'נכבה' מהלקסיקון שלהם"

דהיינו, לבני מדברת על דברים שאמורים לקרות בו זמנית: גם הקמת המדינה הפלסטינית, וגם מחיקת המלה נכבה מהלקסיקון. עם זאת, אפשר לטעון שהפעם הטיעון שלי חלש, כי בבו-זמניות הזו טמונה בעצם הסכמה מראש, כתנאי, מחיקת המלה מהלקסיקון כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית.

אבל אפשר לקחת את זה רחוק יותר. מה משמעות מחיקת המלה 'נכבה' מהלקסיקון הפלסטיני? ויתור על השיבה והרכוש תמורת הכרה ישראלית במדינה פלסטינית עצמאית? או אולי גם מימוש חלקי של שיבה והשבת רכוש או פיצוי למספר סמלי של פלסטינים? או אולי פתרון נרחב יותר ומקיף יותר? לבני לא מספרת לנו את עמדתה בסוגיה זו.

אתמול בבוקר הופיעה באתר הארץ, במהדורה המודפסת, תחת המדור "מוסף הארץ", הכתבה של אסתי אהרונוביץ' על מרגלית שחם. שחם, על פי מה שפורסם, התחזתה בפורום מקוון לחולת סרטן ונערך עבורה ערב התרמה מתוקשר. הכתבה סיקרה, בין השאר, את התמיהות סביב מותם של שני בעליה מיריה בראשם – ספק התאבדות וספק משהו אחר.

אמש נעלמה הכתבה מהעמוד הנ"ל (זו היתה הכתבה השנייה או השלישית ברשימה, אם איני טועה). אבל את תצלום השער אי אפשר להעלים. האם מדובר בתקלה טכנית או במשהו יותר מורכב – אולי תביעת דיבה של שחם נגד העיתון, או משהו אחר? אם כן, אירונית משהו העובדה שהכתבה הראשונה ברשימה עוסקת בצנזורה הצבאית.

ועוד רשומה בסדרת הביקורות שלי כותרות העיתונים. הפעם כתבה של עפרי אילני ב"הארץ" (שאני מאוד נהנה לקרוא את הכתבות שלה שלו בשנה האחרונה): האשה לא נאמנה? הרופא ממליץ על מכות. זו התמונה שמופיעה כעת בעמוד הראשי של הארץ (ובל נשכח את יום האשה הבינלאומי שחל השבוע).

כשראיתי את הטיזר הזה, הנחתי מייד שזוהי תמונתו של רופא שממליץ לבעלים להכות את נשותיהם כחלק מהזוגיות. איום ונורא. אז הקלקתי על הקישור, ואז קראתי את כותרת המשנה:

בחברות מסורתיות, אפילו רבים מהסטודנטים לרפואה מצדיקים הכאת נשים, אז מה הפלא שהמחקרים של הפרופ' מוחמד חאג' יחיא על אלימות נגד נשים מושכים אליו אש?

רגע, אז הפרופ' הזה – הוא רופא? המחקרים שלו – מושכים אש מהקהילה המדעית, או מהקהילה המסורתית? מה קורה פה?

ואז קראתי את גוף הכתבה והבנתי שמדובר בסוציולוג שחקר ומצא שגם בקרב סטודנטים לרפואה בחברות מסורתיות (בעיקר מוסלמיות, אבל לא רק) יש מיעוט לא מבוטל שסבור שהכאת נשים היא לגיטימית, ושמקור ה"אש" הביקורתית נגד הפרופ' היא מקרב בני עמו החרדים לתדמיתם בעיני המערב.

הכותרת וכותרת המשנה אולי מילאו את חלקן במשיכת העין ויצירת הסקרנות לקרוא את הכתבה. אבל תחושת המרמה שליוותה את גילוי הטכניקות בהם השתמשו כאן העורכים: כפל המשמעות של המושג "פרופסור", אי הבהירות בשאלה מאיפה מגיעה ה"אש", היתה מרה.

(וכמובן, יהיה מי שאולי ימצא לנכון להעיר על הכותרת שאני בחרתי לרשומה זו. אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה. הצעות לכותרת חלופית, מושכת מחד, ולא צהובה מאידך, יתקבלו בברכה)

צח שפיצן ויניב חלילי מפרסמים סקופ ב-Ynet בעניין הדוקטורט המפוקפק של זהבית יוסף-כהן, מנכ"לית אייפקס-ישראל. אבל את השאלה כבר העלה אלגוריתמיקאי (אשר גם ביצע חלק מהתחקיר בעצמו) לפני שבוע וחצי בדף השיחה של הערך אודותיה בוויקיפדיה.

(המשך רצף התקשורת. אין כאן מגמה מחייבת)

דובי לימד אותי את מה שאני יודע על מתן כותרות לידיעות חדשות (ועל כתיבת ידיעות חדשות בכלל, חבל שאני מזמן כבר לא עושה את זה באייל הקורא). הנה כותרת שמצאתי ב-Ynet שמשכה את תשומת ליבי: רופאים בריטים: נורות חסכוניות "מזיקות לבריאות"

דובי לימד אותי להשתמש בציטוט כדי לייחס אמירות לאומרן, במקום להציג אותן כעובדות מוגמרות. מי שנתן את הכותרת לידיעה הזו, החליט להשתמש באופן סלקטיבי במרכאות. אפשר, ונכון יותר לדעתי, היה לכתוב: רופאים בריטים: "נורות חסכוניות מזיקות לבריאות" וליייחס את כל האמירה לרופאים בריטים. אבל מי שערך את הידיעה בחר לשים את המרכאות רק סביב "מזיקות לבריאות". האם זהו מקרה? אני חושד שלא. הידיעה מופיעה במדור "ירוק: סביבה / חברה / בעלי-חיים" של Ynet. יכול להיות שאני חושד כאן בכשרים, אבל נראה לי שהעורך לא ממש אהב את המשתמע מהידיעה – שלטכנולוגיה ירוקה יש חיסרון. לכן הוא בחר, במודע או שלא במודע, להקיף רק את "מזיקות לבריאות" במרכאות, כאילו רומז לנו שאין כאן ציטוט אלא פרט מידע שיש לפקפק באמינותו.

פעם נהגתי להדפיס מאמרים וכתבות מעיתונים מקוונים, מתוך כוונה ליצור לי מעין ארכיון של דברים שנראו לי מעניינים. לאחרונה עברתי למשרד אחר במקום העבודה, ובמהלך האריזה נתקלתי בכמה מאמרים וידיעות. הנה שלוש מהן:

אסד: שרון הציע לי לפתוח במו"מ חשאי, אך סירבתי (עלי ואקד, Ynet, 19.03.2001)

בראיון לעיתון "אל מג'ד" אמר הנשיא הסורי כי הבהיר לשליח ששלח אליו שרון, מיד לאחר ניצחונו בבחירות, שלא יסכים לדון על הגולן לפני פתרון הבעיה הפלסטינית, העומדת בראש סדר העדיפויות.

למה לא לדון על הגולן לפני פתרון הבעיה הפלסטינית? ואם לא על הגולן, כנראה שאפשר לדון על משהו אחר לפני פתרון הבעיה הפלסטינית. אולי על הסדר בנושא המים? אולי על חבילת התמיכה שתקבל סוריה מארה"ב בתמורה להסכם שלום עם ישראל? והאם זכרנו ובכלל ידענו ששרון שלח שליחים אל אסד לשם קיום משא ומתן עם סוריה? האם מתקיים משא ומתן עם סוריה ברגעים אלו ממש?

השלמה עם עיראק גרעינית (ראובן פדהצור, הארץ, 5.03.2001)

הערכותיו של שירות הביון הפדרלי הגרמני המתייחסות לפיתוח נשק להשמדה המונית בעיראק, שפורסמו בשבוע שעבר, מדגישות שוב את ההכרח בהיערכות ישראלית לקראת מזרח תיכון שונה מכל מה שהכרנו. אין חידוש של ממש בהערכות הגרמניות שלפיהן בתוך כשלוש שנים יהיה בידי סדאם חוסיין נשק גרעיני, ועד 2005 יהיו בידיו גם טילים בליסטיים בעלי טווח של 3,000 ק"מ, המסוגלים לפגוע במטרות באירופה … סוגיית הצטיידותה של עיראק בנשק להמדה המונית חזרה להעסיק את הקהילה הבינלאומית עם כניסתו של ג'ורג' בוש לבית הלבן. … בחינת האופציות העומדות לפני ממשל בוש מגלה, כי בלא שיתוף פעולה של סדאם חוסיין לא קיימת אפשרות רציונלית להביא להשמדת תוכנית הגרעין העיראקית. קשה לראות כיצד מצליח הממש לגבש שוב קואליציה של מדינות התומכות באכיפת פיקוח אמיתי על עיראק. תגובותיהן של צרפת, רוסיה וסין להבהרתו של סדאם כי לא יאפשר פיקוח מבהירות, כי הן השלימו עם קץ הפיקוח על עיראק. מה שנותר, אם כן, הוא פעולה אמריקאית חד-צדדית. אין זה סביר שנשיא ארה"ב יורה לכבוש חלקים מעיראק כדי להשמיד את מתקני הגרעין שלה. גם הפצצתם מהאוויר, בהעדר מידע מודיעיני מדויק, אינה אפשרית. המסקנה, העגומה אך הבלתי נמנעת, היא, שעיראק תהיה למדינה גרעינית במהלך השנים הקרובות. זו צריכה להיות נקודת המוצא של קובעי המדיניות בישראל. השאלה היא, כמובן, כיצד על ישראל להיערך מול האיום הזה.

אז המלחמה כבר חלפה, ולא מצאו נשק להשמדה המונית בעיראק. אז למה התנגד סדאם להוכיח את חפותו? מי שאינו מחזיק בנשק להשמדה המונית דוקא ישוש על ההזדמנות להוכיח שאין כזה ברשותו. הניחוש שלי: כל הנשק להשמדה המונית הועבר דרך המדבר, בטרם המלחמה או אפילו לאחר שפרצה, למדינות שכנות (או דרכן למדינות אחרות). וחוץ מזה, נבואתו של פדהצור בדבר אי הסבירות של כיבוש עיראק על ידי ארה"ב כמובן מתנפצת כאן לרסיסים.

נשק יום הדין של בג"ץ (שחר אילן, הארץ, 20.02.2001)

… האם במקרה כזה סמכותה של הכנסת סופית? האם אכן יכולה הכנסת להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה פשיסטית או למדינת הלכה? ומן העבר השני – האם יכול בג"ץ לפסול חוקים גם כאשר אין לכך כל תמיכה בחוקה? בג"ץ, כך מעלה בדיקת "הארץ", הבהיר כמה פעמים שבאותם מקרים קיצוניים כדוגמת אלו שפורטו לעיל, אין זו רק זכותו לפסול חוקים גם אם אין לכך כל בסיס חוקתי; זוהי חובתו. מתברר שבמשך עשרות שנים, לאט אבל בעקביות ובהתמדה, צובר בג"ץ את ארסנל נשק יום הדין שלו – פסקי דין ואמירות, שישמשו כתקדימים ביום פקודה: ניסיון להעביר בישראל חוקים לא דמוקרטיים בעליל. האם באותו יום השלטון יתעניין בכלל בעמדתו של בג"ץ? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

יש דברים שכבר דיברתי עליהם מספיק במקומות אחרים. אבל כדאי לשוב ולהזכיר שכל ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי והכרסום ביכולתה של הרשות המבצעת לבצע, והרשות המחוקקת לחוקק, אינה תופעה רק של הזמן האחרון, כמעין גחמה של שר משפטים זה או אחר.

(מסתבר שיוצאת לי פה מיני-סדרה של רשומות על התקשורת)

יש הרבה רעש בזמן האחרון בעקבות התגובה בפליקר של דב אלפון לכתבה של עודד כרמלי עליו. תוך כדי איסוף קישורים לרשומה אחרת שאני עובד עליה, הגעתי לתגובה ישנה שזכרתי באייל הקורא, שמאוד רלוונטית בעיני לנושא אמינות אמצעי התקשורת. ראו בפתיל הזה.

היה לי פעם ויכוח עם מישהי לגבי כל מושג הסקופ. הדחף העיתונאי להקדים את המתחרים. יש איזה מתח מתמיד בין ראשוניות לדיוק. אנחנו מעריכים את הראשוניות, אבל גם את הדיוק. אומרים שאף אחד לא זוכר את השני ש… (השלימו את החסר). אבל לדחף להיות ראשון יש מחיר. הדרך לסקופ יכולה לבוא על חשבון הדיוק והאמינות. כשאנחנו מגלים שמישהו הגיע ראשון במרמה (למשל, ספורטאי שנטל סמים אסורים וזכה במקום הראשון, כמו בן ג'ונסון או מריון ג'ונס) אנחנו חשים פגיעה באמון, שיכולה לנפץ לגמרי את המוניטין של הרמאי. כשדיווח עיתונאי מתגלה כשגוי, בין אם בזדון ובין אם בשל רשלנות, האם המוניטין של הכתב/ת מתנפץ? במקרים חמורים כמו הסיפור של ג'ייסון בלייר – כן, אבל לרוב – לא. האם בעקבות קריאת הקישור לעיל מישהו כאן יפסיק לקרוא את כתבותיו של עמוס הראל ב"הארץ"? סיכוי נמוך, לדעתי.

עיתונאים נהנים כאן משלושה יתרונות. ראשית, הם עובדים במדיה, אשר שולטת על הצגת המידע. כמו שהתנצלויות של התקשורת נדחקות לקרן זווית, כך טעויות של עיתונאים בדרך כלל לא זוכות לקבל כותרות ראשיות. שנית (וזה די קשור ליתרון הראשון), עיתונאים נהנים מהגנת הקולגיאליות של חבריהם, אשר בדרך כלל לא יכתבו עליהם סרה (לפחות לא במדיומים שרוב הציבור נחשף אליהם). דבר שלישי: המרווחים בין המקרים שבהם עיתונאים נתפסים בשגיאות ורשלנות הם לרוב ארוכים מכדי ליצור תדמית רעה ולהרוס את המוניטין שלהם. למשל: כמה מכם זוכרים גם את ההופעה של בן כספית בסרט בתעודה על הבחירות האחרונות, וגם את הפשלה שלו בפרשת יחיאל אוחנה וסחיטת השופט תיאודור אור?

במשך כמה שנים לקחתי על עצמי לדאוג למדור החדשות באייל הקורא. לא הייתה לנו מערכת חדשות עצמאית. את העדכונים כתבנו על סמך הצלבת מידע מהמקורות המקוונים המובילים בעברית. זו לא באמת השוואה הוגנת. לא התחרנו עם אף אחד, והמהירות מלכתחילה לא היתה ממש שיקול אצלנו (למרות שנמצאו תמיד המגיבים שמצאו לנכון למהר ולפרסם תגובות בדיונים אחרים על אירועים שקרו זה עתה). אבל שאבתי סיפוק מסוים מהיכולת שלנו לתת תמונה שקולה יותר, והתביישתי בסתר (או לא בסתר) כשפישלנו ונפלנו אחר מקור לא מוצלח.