אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

אני מסכים פחות או יותר עם כל מה שכתב ngong על התוכנית שישי אישי של משה טימור, המשודרת בכל ליל שבת ברשת ב' בין חצות לשלוש לפנות בוקר (כלומר, אני מסכים עם הכל חוץ מהציניות). זו תוכנית שאני מאוד אוהב לשמוע, הרבה פעמים תוך כדי נסיעה לחיפה בחזרה מאזור המרכז. זו תוכנית חשובה, ואם כבר יש שידור ציבורי, אז זו אחת מגולות הכותרת שלו: תוכנית שמביאה את העבר אל ההווה. תוכנית שנותנת פתחון פה לאנשים זקנים לספר לנו שהיה פה שמח, עצוב, מרגש, מרתק, מדהים, וכן, גם לפעמים קצת משעמם, לפני שנולדנו.

יחד עם התוכנית של טימור יורדו מגלי האתר גם התוכנית של נתיבה בן יהודה ושל שמוליק רוזן. ראו גם רשומה אורחת של צג אצל ולווט. והלילה, אם יוצא לכם, פתחו את הרדיו על רשת ב' קצת אחרי חצות והאזינו, ואולי גם תכתבו על זה, ואולי איכשהו זה ישפיע על מי שאחראי על לוח השידורים של רשת ב' לשנות את החלטתו.

פעם התרבות היתה אוראלית. סיפורים עברו מפה לאוזן. אז הומצא הכתב, אבל הוא היה נחלת מעטים עד המצאת הדפוס. גם כשהגיע הדפוס, הנוהג היה בתחילה להקריא את הכתוב לאחרים ולקח זמן עד שאנשים החלו לקרוא לעצמם, מה שמכונה "לקרוא בלב". זו היתה תרבות כתובה.

אז הגיע הרדיו, ובתחילתו היו הרבה תסכיתים, שהם למעשה לקרוא טקסט כתוב באופן מומחז, והטלוויזיה, שגם היא היתה בתחילתה מעין "רדיו מצולם". אני חושב (לא בדקתי) שהתפתחות השידור הלא-מתוכנן הגיעה קצת מאוחר יותר. השידור הלא-מתוכנן הוא חזרה לסוג של תרבות אוראלית, הפעם עם ממד ויזואלי חזק מאוד.

ואז הגיעו המחשבים ואיתם רשת האינטרנט, אשר הם בעיקרם סוג של חזרה לתרבות כתובה, עם איים של מדיומים יותר ויזואליים (יו-טיוב ודומיו) ואוראליים (פודקאסטים). לאן נלך מכאן? מי יודע.

(נכתב בעקבות מה שהתחלתי לקרוא בספר "טכנופולין" של ניל פוסטמן)

בסדרה סטודיו 60 יש איזה קטע שבו מאט מתווכח כרגיל עם הרייט על נושאי שמרנים מול ליברלים. נדמה לי שהפעם זה היה בעניין נישואי בני אותו מין. הרייט מסכמת את הדיון בזה שהיא מסכימה איתו שאין סיבה הגיונית למנוע מבני אותו מין להתחתן, אבל עונה גם שכל השינויים המהירים הללו במוסכמות החברתיות גורמים לריאקציה של השמרנים, ושצריך לתת להם להתרגל לרעיונות הליברליים לאט-לאט.

יש שתי דרכים ליצור שינוי. דרך אחת היא דרך העימות: הפגנות, בג"צים, כתיבה זועמת וסוערת. דרך מאוד לעומתית, שעובדת לא אחת, במיוחד במדינה שלנו, שבה בית המשפט אימץ את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית במקום שבו הכנסת והממשלה לא ששות לעשות כן בהתנדבות. זוהי דרך שמנסה ליצור מסה קריטית, בין אם בכמות ובין אם באיכות וכוח, כדי לכפות הכרעה.

דרך אחרת היא דרך הרחבת הקונצנזוס. דרך הרבה יותר איטית, הדרגתית, של פובליציסטיקה עקבית, חקיקה לא-היסטרית ולא-תגובתית, השקעה ארוכת טווח בהסברה ושכנוע של חלקים נרחבים בציבור. זוהי דרך שמנסה לעבור את המסה הקריטית ולהגיע להסכמה רחבה הרבה יותר, שרק השוליים לא שותפים לה.

הדרך הראשונה הרבה יותר 'סקסית'. יש אנשים רבים שאוהבים את המחאה הקולנית, את החלוקה לטובים ורעים, את ה'ביחד' של ההפגנה, ויש לדעתי אפילו שמעריצים את האלימות הישירה או הסובלימטיבית שכרוכה בה. אני לא משתגע עליה, וחושב שהיא מזיקה לא אחת. כי היא אינה מייצרת קונצנזוס. היא בדרך כלל מייצרת הכרעה אד-הוקית, פעמים רבות בעזרת כוחו של בית המשפט, ומשאירה את הצד השני ממורמר ומחכה להזדמנות להפוך את הקערה על פיה. לא זו הדרך, לדעתי, להשליט ערכים, נעלים ככל שיהיו, בחברה. זוהי דרך סלולה תחת קני רובים מטאפוריים.

אבל האיטיות הזו לא הוגנת כלפי מי שזקוק לשינוי. זה לא הוגן כלפי הזוג החד-מיני שמשתוקק לאמץ ילד. זה לא הוגן כלפי המיעוט המקופח. זה גם לא הוגן ולא הגון להיכנע לכוחנות של השמרנות. אבל טיפול של "זבנג וגמרנו" לא יהפוך גזענים לאוהבי כל הגזעים, ושמרנים לתומכים (או אפילו מוכנים לקבל) נישואים חד-מיניים. תהליך ארוך ויצירתי, של שינוי הדרגתי של המצב, אולי כן. הסכנה היא שהאיטיות הזו תמסמס את השינוי והוא לא יקרה. לזה אין לי תשובה.

(בעקבות שיחה עם ידידיה שטרן ואבי שגיא ששמעתי בגל"ץ לפני מספר שבועות)

שמעתי עכשיו בגל"ץ ציטוט מפיו של דניס רוס, שמתארח היום בישיבת הממשלה. רוס התייחס לדו"ח המודיעין האמריקאי שקבע שאיראן לא מפתחת נשק גרעיני. רוס קבע שהדו"ח "שגוי". הוא כנראה אמר קצת יותר מזה, אבל במבזק החדשות הקצר זה מה שהיה. אני לא יודע אם רוס קרא את הדו"ח (יכול להיות שכן), או שחיווה את דעתו על סמך ידע מוקדם אחר, או סתם על פי משובות ליבו. אבל לא יכולתי שלא להיזכר באל גור, ב"אמת מטרידה" ובתגובות הנגד.

גם בסוגיית תוכנית הגרעין שיש או אין לאיראן, וגם בסוגייות האקולוגיות שגור סייע להעלות על סדר היום, התחושה שלי היא שהחלוקה במדיה הפופולרית בכלל, ובבלוגוספירה בפרט, לא נובעת מהבנה עמוקה של הסוגיה ומבחינה מדעית של דו"חות אקלים או קריאה של דו"חות מודיעין. היא נובעת מערכים מוקדמים שהכותבים אוחזים בהם, והם בוחרים צדדים אפריורית ולא בגלל שקילה של שתי עמדות מנוגדות והכרעה ביניהן על פי קריטריונים רלוונטיים. לרוב אני יכול לנחש מראש איזה צד יאמץ בלוגר זה או אחר לגבי ידיעה שזה עתה פורסמה, ואני (כמעט) תמיד צודק. מפתיע? לא ממש.

ואם זה כך, אז מה הטעם בכל המלל שנשפך? פעם למדתי שפעולה לא נגזרת ממציאות, אלא מערכים מוקדמים אשר מושלכים על תמונת מציאות. אם כך, בנוסף ל"שכנוע המשוכנעים", האם תכלית המלל היא שינוי ערכי אצל ה"משוכנעים לצד השני" (האוחזים בערכים הפוכים), או ערפול מציאות אצל ה"משוכנעים לצד השני" בניסיון לבלבל אותם, או פשוט קרב על ה"מתנדנדים"?

ואם זה נשמע לכם מוכר, אז זה לא במקרה.

וקצת יותר ברצינות: הטעם הוא ככל הנראה דמוקרטיה. בסופו של יום (או ארבע שנים), הציבור מקבל את האפשרות להצביע לטובת מי שמייצג לדעתו את דעותיו. לו היינו חיים תחת שלטון המדענים, או הפרופסורים, או כוהני הדת, או השופטים, או כל מי שמתיימר לדעת מה טוב עבורנו על פי מערכת סדורה של קריטריונים (הפילוסופיה, המדע, הדת) אז לא היה טעם בדיון הציבורי הזה, שאינו מסוגל להתמודד באמת עם הסוגיות שעל הפרק – אם בשל תמונה לא מלאה (במקרה של המודיעין) ואם בשל חוסר ידע (במקרה של המדע). אני יכול להסיק מכך שתי מסקנות.

ראשית: על חשיבותו של החינוך, במיוחד החינוך לסקרנות ולבירור עצמי של מידע, שאינו מסתמך רק על מה שכתוב במדיה הפופולרית.

שנית: על מקומו של הדיון הציבורי. זהו דיון ער, סוער, אבל בדרך כלל דיון לוקה, שמלא בשברי מידע, הסתרה, והצגה של דעות כעובדות, בשל היותו דיון שפועל כדי לשכנע בעמדתו של הדובר שהוא משוכנע בה מלכתחילה, ולא כדי לברר איזו אמת.

אתמול הכריזו על השבעת ממשלת האחדות הפלסטינית. אני חושב ששמעתי את זה בשעה שש בערב, בגלי צה"ל, ואולי בקול ישראל. הקריינית ציטטה את ראש הממשלה איסמעיל הנייה שאמר שהפלסטינים יביאו כל הסכם עתידי למשאל עם בקרב הפלסטינים ברשות ובפזורה.

משאל עם זה כלי מצוין למשא ומתן. הוא נותן בידי מי שמניח אותו על שולחן הדיונים אמצעי לחץ על הצד השני, אם משתמשים בו בצורה אחת, והזמנה ללחץ אם משתמשים בו אחרת. במשאלי עם בדרך כלל (ויתקנני מדען המדינה החביב עלי) מנצחת הממשלה, שכן היא זו אשר מנסחת את השאלה העומדת למשאל (הממשלה יכולה כמובן לנסח את השאלה בצורה כזו שתזמין התנגדות, אם בכך היא מעוניינת (להפסיד כדי להפעיל לחץ על צד אחר), הכל עניין של פוליטיקה) בזמן הדיונים עם סוריה על עתיד הגולן, הציגו יצחק רבין ושמעון פרס עמדות הפוכות. פרס דיבר משאל עם לפני המשא ומתן, אשר יתן מנדט לממשלה לשאת ולתת על הגולן. רבין דיבר על משא ומתן שההסכם שיתגבש בו יובא אחר כך להצבעה במשאל עם. לכאורה, הבדל של עיתוי שאינו ממש חשוב. בפועל: שמים וארץ. דיונים לפני משאל עם משמעם שהנושאים ונותנים יכול להשתמש במשאל הצפוי כאמצעי לחץ במו"מ בסגנון: "אנחנו מדינה דמוקרטית שבה מתייעצים עם העם, ההצעה שלכם לא תעבור אצלנו במשאל, תתגמשו/תתפשרו לטובתנו". לעומת זאת, משאל עם בטרם מו"מ משמעו נתינת קרט-בלנק לנושאים ולנותנים וויתור מראש על אמצעי הלחץ הזה (ובמקרה זה, ויתור על כל הגולן), כדי להשיג הישג אחר (לדעתי: המשך גירעון האזור).

אז מה הנייה רוצה? ברור שהנייה רוצה להגיע להישג מסוים במו"מ עתידי ולא לוותר מראש (כדי להשיג מטרה אחרת), וגם ברור שההסכם אליו הוא שואף אמור לכלול פתרון לפזורה הפלסטינית (אחרת, מה הטעם לגייס אותם כמצביעים במשאל עתידי?), דהיינו הסדר כולל מזרח-תיכוני ולאו דווקא הסדר מקומי. מה ההשלכות של כל זה? צריך לחשוב עוד. אבל מה שחשוב זה להבחין בדקויות הללו של הניסוח, אשר לעיתים חומקות מאיתנו.

רזי ברקאי ראיין לפני מספר דקות את ח"כ אריה אלדד, שדיבר על הקמת יוזמה להקמת תנועת נוער ימנית-חילונית ועל יתרונות תוכנית הטרנספר שבה הוא תומך ואותה הוא מקדם. מייד לאחר הראיון הושמע השיר "אהבה יומיומית" (שקרים קטנים) של תרצה אתר בביצוע יהודית רביץ.

דובי לנץ הוא העורך המוזיקלי של "מה בוער". אני לא יודע מתי בדיוק הוא קובע את רשימת השירים, אבל פעמים רבות יש לי תחושה שהוא בוחר שירים מסוימים לאחר ראיונות מסוימים כדי לשלוח מסר. כאן, למשל, נראה לי שהוא השתמש בשורה הראשונה של השיר כדי להראות שהוא מבקש לגרום לנו לא להאמין לכסות ההומאניות שאלדד עוטף בה את הפיתרון שהוא מציע, ואת ההתרחקות מסממנים פשיסטים בתנועת הנוער שעל הפרק.

ויכול להיות כמובן שאני רואה צל הרים כהרים. אבל התופעה הזו של צירופי מקרים כאלו חוזרת על עצמה באופן די קבוע.

אורי אורבך וגיא מרוז סיפרו עכשיו על דירת גג בבאר-שבע שהבעלים שלה הציבו בה אנטנה סלולרית, מה שהרגיז את דייר הבניין אשר פרצו אל הדירה והרסו אותה.

אני לא רוצה לעסוק בשאלה הבריאותית – יש מספיק אנשים שיעסקו בזה גם בלעדי. מעניין אותי דווקא לעסוק בשאלה אחרת: גיא מרוז ציין שבעל הדירה קיבל 1,200$ לחודש בתמורה להשכרת הגג לחברת סלקום. אמנם מדובר ברכושו הפרטי, אבל לדעתי המצב מורכב יותר.

עד גיל שש משפחתי התגוררה בקומה העליונה של בית משותף. כל שנה נהגו לזפת את הגג כדי למנוע חלחול מים לתקרה. אני זוכר את החביות השחורות ואת ריח הזפת באוויר בכל פעם שזה נעשה. שם למדתי מאבי שההוצאה על זיפות הגג חלה על כל הדיירים, ולא רק על דיירי הקומה העליונה. אני לא יודע אם מדובר במוסכמה או בחוק, אך זהו הכלל.

על כן, אני חושב שיש להחיל כאן כלל דומה: לא רק השתתפות בתשלום אלא גם השתתפות ברווחים. השימוש בגג לצורך הצבת אנטנה סלולרית מתאפשר עקב היותו גג של בניין, ולאו דווקא עקב היותו "עוד דירה" בבניין. על כן, אם בעל דירת הגג רוצה להציב אנטנה סלולרית מניבת רווחים על הגג, עליו לחלק את הרווחים שווה בשווה בין כל דיירי הבניין.

אבל אולי בכל זאת יש הבדל בין זיפות הגג בבית המשותף לבין הצבת האנטנה בדירת הגג? בדוגמה שלי של זיפות הגג, השטח של הגג לא שייך לדיירים בקומה העליונה, ואילו במקרה דנן מדובר על רכישת שטח הגג (או חלק ממנו) על ידי הדייר.

אז מה אפשר לעשות בכל זאת? אפשר ללכת לפתרון של ההורים של ג'רי סיינפלד ב"דל בוקה ויסטה (שלב C)" או כמו בקיבוץ ב"מבצע סבתא": להגדיר תקנון שהדיירים כפופים לו כחלק מחוזה רכישת/שכירת דירה בבניין. ואפשר, כמובן, גם בלי עודף משפטיזציה של החיים: לנסות להגיע להסכמה.

אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק, התראיין עכשיו אצל רפי רשף בגל"צ. הם דיברו על מועמדותה של הילארי רודהאם-קלינטון לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית. אם היא תזכה, הרי שתהיה כמובן הנשיאה הראשונה של ארצות הברית. היא לא תהיה האישה הראשונה שתעמוד בראש מדינה, אבל אני חושב (ואשמח לשמוע דוגמאות אחרות) שתהיה זו הדוגמה הראשונה לבת-זוג של ראש מדינה שהפכה לראש מדינה בעצמה עוד בחייו, כשהוא צלול.

כישראלים יש לנו כבר את גולדה מאיר בתור דוגמה לאישה שעמדה בראש מדינת ישראל. בפקיסטאן עמדה בנזיר בהוטו בראש המדינה, כעשור לאחר שאביה זולפקיר עלי בהוטו הוצא להורג. בהודו שלטה אינדירה גנדי, ביתו של ראש ממשלת הודו הראשון נהרו (ובנה ראג'יב ירש אותה, ונרצח אחר כך בהתנקשות שבוצעה על ידי מחבלת מתאבדת). קוראסון אקינו עלתה לשלטון בפיליפינים שנים מספר לאחר רצח בעלה בנינו, ככל הנראה על ידי שלוחיו של פרדיננד מרקוס.

בדיקה קצרה העלתה רשימה של ראשי מדינות ממין נקבה בהווה ובכלל. אבל האם יש תקדים בולט לחילופי תפקידים כמו אלו שאולי צפויים לנו בקרב משפחת קלינטון? נשיא בולט (כל אחד מאיתנו יכול לבחור אם בולט לטובה או לרעה לדעתו. נקודות למחשבה: המו"ם בין ישראל לעולם הערבי, ביטוח רפואי בארה"ב, פרשת לווינסקי, ויש עוד כמובן) יהפוך פתאום להיות "הגבר הראשון", על משקל "האשה הראשונה". האם הילארי תבלוט בזכות עצמה או שמא תשלוט בצילו של ביל, קורבן להשוואות חוזרות ונשנות? האם ארגונים וקבוצות השפעה אשר מטבעם נהגו לפנות "לגברת הראשונה" יעמדו לזמן קצר במבוכה בגלל שינוי המגדר הזה? אילו הפתעות ומבוכות נוספות יהיו צפויות לנו מחילופי שלטון שכאלו?

לו הייתי אמריקאי, אולי הייתי מצביע עבורה, ולו רק מסקרנות (כן, גורל העולם החופשי עומד על כתפי נשיא ארה"ב וכו', אבל הסקרנות…). אין לי די מידע כדי להחליט אם הייתי מצביע עבורה גם מסיבות ענייניות.

ואולי אליזבת דול (אשר בעלה, בוב דול, היה מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות בשנת 1996 מול קלינטון) תקדים אותה ותהיה הנשיאה הראשונה של ארצות הברית? לאחר הכישלון של הרפובליקנים בבחירות לפני כחודש, כנראה שלא.

בלילה בין שישי לשבת התקבלו בעצרת הכללית של האו"ם שש החלטות נגד מדיניותה של מדינת ישראל. ההחלטה הראשונה "קובעת מחדש את הצורך בנסיגה ישראלית מוחלטת ובפירוק כל ההתיישבויות הישראליות בשטח הרשות הפלשתינית, במזרח ירושלים ובגולן הסורי הכבוש". השנייה קובעת כי: "כל פעולה שתנקוט ישראל ככוח הכובש לאכיפת חוקיה ותחום שיפוטה בירושלים הקדושה אינם חוקית" וכי: "היות שכך, פעולות אלו חסרות תוכן או תקפות חוקית וחסרות ביסוס, ואנו קוראים לישראל לחדול מהן לאלתר". שאר ההחלטות עסקו ב: "אי-חוקיותו של הכיבוש הישראלי ברמת הגולן" כמו גם ב: "זכותם הבלתי ניתנת לערעור של הפלשתינים להגדרה עצמית".

אין לי עניין להיכנס לדיון "בעד או נגד", במיוחד בהחלטה שחסרה כל משמעות מעשית. זו לא הנקודה שמעניינת אותי. ברור לי שכל מדינה תפעל, במגבלות סבירות, כדי לסכל החלטות כאלו. הערב שמעתי את דבריו של דורי גולד, שהיה שגריר ישראל באו"ם בשנים 1997 – 1999. הוא התראיין לתוכנית "רצועת הביטחון" בגלי-צה"ל (נדמה לי שהמראיין היה ראובן פדהצור). גולד תקף את משרד החוץ בשל הכישלון הצורב. הוא סיפר שבשעתו, כשהועלו הצעות גינוי למדינת ישראל באו"ם, הוא פנה למשרד החוץ, ושם המנכ"ל איתן בנצור שלח את שגרירי ישראל במדינות השונות להשפיע על משרדי החוץ שלהן לא לתמוך באותן החלטות. גולד לא נחשד בעיני באהדה רבה לשרת החוץ ציפי לבני, אבל גם אני, שרואה בה פוליטיקאית מרשימה, מוטרד. האם משרד החוץ בראשותה עושה את עבודתו? מדוע עברו החלטות כה חד-צדדיות ברוב עצום של מעל מאה וחמישים מדינות בעד, ורק ארה"ב, ישראל, ומספר מדינות זעירות מהאוקיינוס השקט נגד?

גולד ציין כי ההחלטות מהוות דרישה מישראל נסיגה ללא משא ומתן לקווי ה-4 ביוני 1967. הוא המשיך וציין שכעת יכולה מדינת ישראל לטעון כנגד מדינות אירופה, אשר תמכו בהחלטה, כי אינן מתווכות הוגנות כחלק מהקוורטט. החלק הבלבנסיטי שבי התעורר לשמע דברים אלו. אפשרות אחת, סבירה למדי, היא שמשרד החוץ והנציגות באו"ם הגיעו למסקנה שמדובר בקרב אבוד וחבל להשקיע בו משאבים שירדו לטמיון. קשה לי עם האפשרות הזו, לאור דבריו של גולד. האפשרות השנייה יכולה להיות שהיה כאן מהלך מכוון שנועד להשיג את מה שגולד תיאר: אמצעי לחץ על מדינות אירופה, ואולי היו כאלו במשלחות לאו"ם של אותן מדינות אשר שיתפו פעולה עם המהלך הזה, כדי "להילחץ" בעתיד? מי יודע.