אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

הנה שוב עברה שנה מאז הרשומה הקודמת. הפעם הודעתי לחברת yes על כוונתי להתנתק, וקיבלתי את ההצעה הבאה: "להקפיא" את המנוי שלי, דהיינו, לשלם 15 ש"ח כל חודש, למשך ארבעה חודשים, ולקבל רק את הערוצים 1, 2, 10, חינוכית 23, מוזיקה 24, ערוץ 33 ערוץ הכנסת וערוצי הרדיו.תוכנית התשלום הזו ניתנת כנראה להארכה למשך חודשיים נוספים. בכל מקרה, לקראת אמצע/סוף השנה אמורות חברת HOT ו-yes לשווק ממיר בתשלום חד פעמי של 400 ש"ח שיספק שירות דומה (שכנראה יכלול פחות ערוצים), כחלק מהפסקת השידורים האנלוגיים (כלומר, תוכלו להיפרד לשלום מהאנטנות שלכם).

אני בדרך כלל לא מצטרף לדברים כאלו, אבל הפעם זה נראה לי שווה את זה. בוויקיפדיה כתוב על האח הגדול כך:

הביטוי "האח הגדול" הפך למטבע לשון, שמשמעותה מצב בו הפרט מפוקח על ידי השלטונות, המנטרים את כל צעדיו. זהו מצב שחזה אורוול בדמיונו, אך כיום יש למדינות ולגופים החפצים בכך את האמצעים הטכנולוגיים ליישם אותו במידה זו או אחרת.

אני מודה שאת הספר לא קראתי, אבל את הסרט עם ג'ון הארט ראיתי. הוא שחקן נפלא.
גם אני אח גדול, אבל רק של האחים שלי. אני לא מפקח על פרטים, ואני לא השלטונות, ואני לא ממש מנטר אף אחד.

קפיטן עופר כתב אתמול על Mastermind – מקבילית המוחות המקורית הבריטית, שמשודרת בערוץ BBC Prime. אני די מסכים עם מה שהוא כתב שם על "שעשועוני האגו" (לכו לקרוא שם. הכל דברי טעם). מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני מתגאה בהיקף הידע הכללי שלי (ושאני אוהב להשוויץ בו על ימין ועל שמאל), וכמה חברים כבר ניסו להציע לי עסקאות שבהן הם ידאגו להכניס אותי לאחד מאותם שעשועוני אגו, ואני, בתמורה, אתחלק איתם ברווחים. אבל אני מסרב. כשמתחקרים אותי קצת יותר, אני מספק כמה סיבות.

יש איזו נטייה להציג ידע בטלוויזיה כסוג של חריגוּת. לטפח במשהו את תדמית ה"חנונים" של המשתתפים. בשעשועוני האגו אני חש שזה נעשה על ידי השטחה של המנחה. כשצפיתי ב"מקבילית המוחות" (וגם כשאני צופה ב-Mastermind, עם המנחה שם) היתה לי תחושה שיצחק שמעוני יודע את התשובות לשאלות שהוא שואל, גם בלי לקרוא את דף התשובות. אני חושב שזה נובע מכך שהוא לפעמים תיקן את התשובות של המתמודדים, או אמר שהוא מוכן לקבל תשובה קרובה. יכול להיות כמובן שהוא עשה זאת כי התשובה שהוא מחזיק בידו היא מפורטת ומכילה כמה אפשרויות, אבל זו היתה תחושתי. כשצפיתי ביורם ארבל או ארז טל או אברי גלעד או מנחים אחרים בשעשועוני האגו שלהם, לא חשתי את אותה תחושה. אולי זה חלק מהפורמט, אבל זה מה שהרגשתי. התפישה לפיה המנחה הוא לא סתם שחקן שמקבל משכורת אלא אדם רחב אופקים עשתה לי משהו. גם הפרסים הכספיים הגדולים חיזקו את תחושת החריגות. ככל שה"מום" יותר חמור, כך אפשר לקבל תמורתו יותר כסף. קפיטן עופר מאוד צודק במה שכתב על זה.

אבל הפחד הכי גדול, בשבילי לפחות, זה לפשל לעיני כל האומה. פעם, כשהייתי צעיר יותר, ידעתי מה קורה בליגות הכדורגל והכדורסל. היום אין לי מושג. אז נכון שברוב התוכניות יש גלגלי הצלה למיניהם ומי שמשתמש בהם נכון לא יפול, אבל הסיכון עדיין קיים, ולעוף מ"מי רוצה להיות מיליונר" לפני שהגעת ל-1,000 ש"ח זו חתיכת פדיחה. זה יכול גם לקרות על משהו אחר, במיוחד בשלב גבוה של התוכנית, ואז זה יכול להיות הכל או כלום, או נפילה בחזרה לסכום כסף הרבה יותר נמוך. מי צריך את הלחץ הזה? בפורמט של מקבילית המוחות כל שאלה שווה לרעותה. נפלת על אחת? לא נורא. היא רק אחת מסדרה. הסכומים הגבוהים הללו, אשר מעצימים לאין שיעור את המתח, אולי מביאים את הקהל למרקע, אבל (אם לחזור לפסקה הקודמת) מהסיבה הלא נכונה: לא כהערכה לידע, אלא כהגברת החריגות של הידע. מיליון ש"ח אולי יכולים לסדר את החיים לא רע, אבל יש משהו צנוע יותר ומכובד יותר בטיסה ללונדון ותלושים לרכישת ספרים.

הבעיה היחידה שלי עם "מקבילית המוחות" היא שאני לא יודע איזה נושא ספציפי לבחור, עבור החלק הראשון של התוכנית. אולי מישהו ישכנע את מיכאל דק והערוץ הראשון לשוב ולשדר את "מקבילית המוחות"? וקשה גם לסיים בלי זה:

(וכל זה לפני שדיברתי על תוכניות עם אלמנט של הדחה, כמו "החוליה החלשה")

• בקדימון לתוכנית "עושים סדר" של בן כספית, לקראת הסוף, מופיע קטע שבו מישהי מעיינת בעיתון, ובו מופיעה הכותרת "האיום האיראני מתגבר" בצבע לבן על שחור. אבל בחינה מדוקדקת יותר של התמונה מעלה שבעמוד השני של העיתון יש "המשך" של הכותרת, בצבע שחור על לבן, ובו כתוב "בעזה". דהיינו, "האיום האיראני מתגבר" היא כותרת שהושתלה באותו עיתון כי הכותרת המקורית כנראה לא מצאה חן בעיני מי שערכו את הקדימון, והם מצאו לנכון לשים שם כותרת אחרת. למה? זה משדר בעיני מסר של חוסר אמינות.
• ראיתי לפני שבוע וחצי את "ואלס עם באשיר". בהתחלה הפורמט מאוד מצא חן בעיני, אבל ככל שהזמן חלף הרגשתי שמשהו מפריע לי. היום ראיתי את רון בן-ישי ב"תיק תקשורת" ואני חושב שהבנתי. ההתעקשות לצייר את כל הסרט, כולל הראיונות עם המומחים השונים, נראית לי מיותרת. בסרט מופיע בן-ישי המצוייר, עם אפו התפוחי ופרק האצבע הקטוע. כלומר, היתה הקפדה על הדיוק. אבל לשם מה? האם יש כאן איזה ניסיון לטשטש את הגבול בין מציאות והזייה בסרט דוקומנטרי (אשר נשבר רק בסוף עם הקטעים המצולמים) וכך אולי לערער על תקפותו של המדיום הזה כתיעוד ועל מומחיותם של המומחים, אשר הופכים לשקולים לזכרונות המצויירים? אם לזה כיוון פולמן, אני חושב שהוא לא הצליח. אולי לכם יש פרשנות אחרת?

מסתבר שכמה עשרות קצינים וחיילים לקחו ברצינות את מה שהצעתי בעבר:

אם ניפול בשבי, אנו מבקשים שמדינת ישראל לא תשחרר עבורינו מאות רבות של אסירים פלשתיניים" – כך כותבים עשרות חיילי וקציני גדוד חי"ר במילואים, במכתב שפורסם אתמול (שלישי) בערוץ 2. הגדוד, שנחשב לאחד מהטובים בצה"ל ואף זכה לפני כמה שבועות באות הצטיינות מהנשיא, אמור להיות בין הראשונים שייכנסו לרצועת עזה במקרה של מבצע צבאי. על פי הדיווח, המכתב מונח אצל חיילי המילואים והוא יוגש לרמטכ"ל, אם וכאשר ייקראו להיכנס למבצע הגדול בעזה. החיילים והקצינים מדגישים במכתב, שהם "מוכנים לשבת בכלא של מדינת אוייב ככל שיידרש", ומבקשים לא לשלם בעבורם מחיר מופקע, ולא לקיים משא ומתן על גופות או על חלקים מהן.

אני חושב שזה היה הפרק השלישי של הסדרה Over There (שכחתי את תרגום שמה לעברית). באחד הפרקים, החיילים האמריקאים החזיקו בשבוי עיראקי ממנו היה צריך להוציא מידע על מיקומם של טילי כתף נגד מטוסים. האסיר, בלהט האמונה, התרה בחוקר שהלה יכול להרוג אותו והוא לא יגלה את מיקום הטילים. אני לא זוכר את כל השתלשלות העניינים, אבל בהמשך הפרק הסביר החוקר לאחד החיילים את הכלל הבא: האסיר השתמש ב"אי-פחד מהמוות" והרצון להיות "שאהיד" ככלי נגד החוקר. אולם מרגע שהחוקר הוציא את הכלי הזה משימוש והודיע לאסיר שאין בכוונתו להרוג אותו (אלא לעשות לו דברים אחרים, לא נעימים, בלשון המעטה) אזי הוא יכול היה להמשיך במשימתו לחלץ את המידע ולשבור את רוחו של האסיר, שנאחז בתחילה במות הקדושים כגורם מחזק נפשי, אך איבד אותו עד מהרה בשל הצהרתו של החוקר.

האם מכתב כזה של לוחמים לפני פעולה בעזה יוכל באמת לנטרל בצד השני את המוטיבציה לחטיפה/שבי ועסקאות חילופין? אני בספק.

פעם היה יותר פופולרי לדבר על תפקיד התקשורת ככלי שגורם, בעקיפין, לשימוש בטרור (היום משום מה זה פחות פופולרי לדבר על זה. איזה עיתונאי ירצה לטעון שהוא מלבה טרור?). החשיפה התקשורתית של הטרור, של הפגיעה חסרת ההבחנה שיכולה להיות בכל אחד מאיתנו, משרתת את ההפחדה והטלת האימה. טרור שנעשה במחשכים ואינו מדווח, ללא עיתונאים חמורי סבר בעלי קול עמוק השמור לאירועים מסוג זה, אוחזים במיקרופונים באיזו צומת נידחת, או בלב עיר, כשברקע היבהוב אורות החירום הכחולים והאדומים של אמבולנסים ומכוניות משטרה, מקריאים לנו את שמות ההרוגים כשמותר סוף-סוף לפרסם אותם, אינו טרור (כמו ששמעתי שנהוג לומר בקורס קצינים בצה"ל: "עשית ולא דיווחת, כאילו לא עשית").

האם אנו מוכנים לעשות צעדים, כמו שנעשו למשל באמצעי התקשורת ברוסיה בדיווח על הפעולות של הצ'צ'נים, ולכפות על עצמנו ועל אמצעי התקשורת שלנו צנזורה מדעת, מבחירה, של דיווחים על פעולות טרור? וכל זאת כדי להקטין את המוטיבציה לשימוש בו ואולי אף לנטרל, לאט-לאט, את הטרור, ככלי? גם כאן אני בספק. אני חושב שהתמכרנו לתאטרון האימה.

פעם התרבות היתה אוראלית. סיפורים עברו מפה לאוזן. אז הומצא הכתב, אבל הוא היה נחלת מעטים עד המצאת הדפוס. גם כשהגיע הדפוס, הנוהג היה בתחילה להקריא את הכתוב לאחרים ולקח זמן עד שאנשים החלו לקרוא לעצמם, מה שמכונה "לקרוא בלב". זו היתה תרבות כתובה.

אז הגיע הרדיו, ובתחילתו היו הרבה תסכיתים, שהם למעשה לקרוא טקסט כתוב באופן מומחז, והטלוויזיה, שגם היא היתה בתחילתה מעין "רדיו מצולם". אני חושב (לא בדקתי) שהתפתחות השידור הלא-מתוכנן הגיעה קצת מאוחר יותר. השידור הלא-מתוכנן הוא חזרה לסוג של תרבות אוראלית, הפעם עם ממד ויזואלי חזק מאוד.

ואז הגיעו המחשבים ואיתם רשת האינטרנט, אשר הם בעיקרם סוג של חזרה לתרבות כתובה, עם איים של מדיומים יותר ויזואליים (יו-טיוב ודומיו) ואוראליים (פודקאסטים). לאן נלך מכאן? מי יודע.

(נכתב בעקבות מה שהתחלתי לקרוא בספר "טכנופולין" של ניל פוסטמן)

לאחר שגאולה אבן הודיעה שהיא אינה מעוניינת להגיש את "מבט" לצד ינון מגל, אנחנו מתבשרים שמירב מילר תהיה העזר כנגדו. מעניין איזו מירב מילר זו תהיה? מירב מילר החייכנית-שכנה-ממול של הארץ?

או מירב מילר הדוגמגישה המפתה של Ynet?

או המטושטשת-משהו של nrg ? (לאור השימוש הנרחב שלהם בתמונות ברישיון CC, נראה לי שהם מקמצים בהוצאות, וממחזרים תמונות פפראצי)

בכלל, נראה שעל Ynet עוברת כרגע מתקפת בלונד, בכוונה או שלא בכוונה:

משדרים עכשיו ב-yes 2 בכל שבת מספר פרקים מהסדרה של ג'ים הנסון The Storyteller, בכיכובו של ג'ון הארט. היום ראיתי את הפרק Sapsorrow, שמבוסס חלקית על סיפור סינדרלה. הופתעתי לגלות שדון פרנץ' וג'ניפר סונדרס מגלמות את האחיות הרעות (מפתיע שלמרות השנים שעברו, אני עדיין זוכר קטעים מהפרק הזה). עיון בערך בוויקיפדיה העלה שהיו שחקנים מוכרים נוספים ששיחקו בסדרה – חלקהם כבר היו מוכרים אז, (כמו ג'ון הארט, מירנדה ריצ'רדסון וג'ונתן פרייס) וחלקם התפרסמו לאחר מכן (כמו ג'ואלי ריצ'רדסון וגבריאל אנוואר)

הרשומה הזו הולכת להיות קצת crankית, אבל נסו לא לצחוק מייד אלא לחכות עד הסוף.

ביומן השבוע של ערוץ 2 דיברו על יבוש רצועה מהכינרת לצרכים מסחריים. אני לא רוצה להיכנס לכל עניין השחיתות שאולי מעורבת בכך, אבל הסיפור הזה נתן לי רעיון.

אחד הדברים שמטרידים אותנו מדי קיץ הוא סוגיית מפלס הכינרת. האם המפלס גבוה דיו? או שהוא נמוך ומתחת לקו האדום? לפני כשנה, בטיול בגולן ובחוף הכינרת, הסביר המדריך (אם אני לא מעוות את דבריו) שהכינרת (וגם אגם החולה בעבר) יושבת מעל מאגר תת-קרקעי של מים מלוחים שמתחבר לים המלח. ירידת מפלס הכינרת מתחת לגובה מסויים גורמת לזליגה של מים מלוחים מתוך המאגר התת-קרקעי ולהמלחת מי הכינרת. לכן, שאיבת יתר (והורדת המפלס, כמו בחלק מהבארות המשמשות לאותה מטרה) גורמת להרס מקור עיקרי של מים מתוקים במדינת ישראל.

הפיתרון הרצוי, ככל הנראה, הוא התפלת מי ים, או יבוא מים מתוקים ממקומות בהם הם נמצאים בשפע. אבל מה אפשר לעשות בינתיים? יש לי הצעה פשוטה, שאני מטיל ספק רב באפשרות ליישם אותה, אבל אכתוב אותה בכל זאת: פשוט להקטין את נפח הכינרת. הקטנת הנפח יכולה להתבצע על ידי יבוש של חלק משטח הכינרת, למשל על ידי העמקת רצועות החוף אל תוך הכינרת בעזרת אדמה וסלעים. לא צריך להיות מתמטיקאי גדול כדי להבין שהקטנת נפח הכינרת, תוך השארת אותה ספיקה של הנחלים הזורמים אליה, תשאיר אותנו עם מפלס גבוה יותר, וסכנה מופחתת להמלחה.

אבל כנראה שזה לא ישים. מעבר לבירוקרטיה הכרוכה ברעיון שכזה, יש קודם כל כמה שאלות שצריך לשאול: בכמה יש להקטין את נפח הכינרת כדי שהדבר יהיה אפקטיבי? האם יבוש שכזה הוא מעשי (כנראה שכן, ההולנדים עושים דברים דומים)? כמה זמן זה יקח, והאם בתוך זמן קצר יותר ניתן להקים את הפתרונות החלופיים האמיתיים שפירטתי לעיל? האם לייבוש חלק מהכינרת תהיה השפעה אקולוגית שתפגע מסיבות אחרות באיכות המים בכינרת?

אזהרה! הרשומה מכילה ספוילרים לסדרות הבית הלבן וסטודיו 60

.

.

.

.

.

ב-yes משדרים עכשיו את הסדרה החדשה וקצרת המועד של אהרון סורקין "סטודיו 60". סורקין הוא גם זה שיצר את הסדרה "הבית הלבן", אשר הסתיימה בחלוף שבע עונות. סטודיו 60 לא תוציא אפילו עונה שלמה אחת. הסדרה בוטלה לאחר שידור עשרים פרקים. סטודיו 60 הפגינה ירידה הדרגתית בשיעור הצפיה. מבקרי התוכנית מקרב כותבי הקומדיות אמרו (הציטוטים מהוויקיפדיה, אשר מצטטת כתבה ב-LA Times):

"People in television, trust me, are not that smart", "(Sorkin) wants to get big ideas across and change people's minds. No comedians work that way. They go for the laughs first and the lesson second", "(SNL) is so dark, they could never show what actually happens there."

אבל אני חושב שהסיבה לכישלון היא אחרת, וקשורה לעונה האחרונה של "הבית הלבן". באותה עונה חלה עליה חדה במספר עלילות המשנה שעסקו בהתאהבויות של דמויות בסדרה זו בזו. הרומן של סי ג'יי קרייג ודני קנקון שב ועלה. ג'וש ודונה מימשו את המתח המיני ששרר ביניהם, ואפילו ויל ביילי החנון עם סוכנת ה-CIA לשעבר (שהיא כל כך out of his league) קייט הרפר. אני לא רוצה להצטייר כיותר מדי אלי אשד בעניין, אבל נראה לי שכל סדרת ההתאהבויות הללו והרומנטיקה הגואה באו כתחליף לעלילה. סטודיו 60 התחילה עם שני סיפורי אהבה כבר בעונה הראשונה: מאט והרייט שנפרדו בעבר, אשר מטפחים יחסי אהבה שנאה (שהגיעו, עד כה, לשיא בכך שמאט מציע את ההצעה הגבוהה ביותר במכרז לדייט עם הרייט בערב צדקה. דני (בראדלי ויטפורד, אשר שיחק את ג'וש ב"הבית הלבן") מתאהב בג'ורדן ההרה, אשר אינה משיבה לו אהבה.

אותי משעממים קצת כל סיפורי האהבה הללו, אשר מצטיירים בעיני ככפויים-משהו על העלילה. אני לא סבור שאסור לכתוב על אהבה, שאסור ליצור מערכות יחסים בין הדמויות, אבל נראה לי שהסדרות הללו התחילו ללכת בדרכה של "חברים" בעונות האחרונות שלה (היי, מת'יו פרי משחק שם את צ'נדלר! ממש Six Degrees…), שהפכה מקומדיה ל"בין איזה שתי דמויות נחבר הפעם?". וזה חבל, כי אני צופה קבוע של Saturday Night Live, והרעיון הבסיסי של סטודיו 60 – "מאחורי הקלעים" של תוכנית מערכונים כמו SNL, מוצא חן בעיני.

לא נותר אלא להמתין ולראות מה תהיה הסדרה הבאה של סורקין. אני מקווה שהיא תהיה מוצלחת.