אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

אולי כדאי להקים שירות משלוחים של מזון בריאות? למה רק המבורגרים, פיצות ופסטות?

יש קהל עצום של אנשים בדיאטה ושל שוחרי מזון בריאות שרוצים לאכול, ולפעמים אין להם את הזמן הדרוש כדי לארגן לעצמם ארוחה הגונה. ברשתות השיווק אפשר לרכוש היום עלים שונים ותערובות סלט מוכנות (חסה / כרוב (לבן / אדום) / גזר ועוד). אבל רשתות השיווק נסגרות מוקדם, ומה יעשו רעבים-בריאים או רעבים-בדיאטה בשעות הלילה? יביטו במבט נוטף אשמה בתפריט של משלוחים שהם לא יכולים להזמין ממנו שום דבר בלי להרוס לעצמם את התכנון הקלורי או הבריאותי?

אני חושב שיש קהל רחב מספיק (pun not intended) לשירות משלוחים כזה, של סלטי בריאות, פריכיות, ברוקולי מאודה ועוד. אפשר להתחיל בבירת המשלוחים תל-אביב, וממנה להתפשט לכל רחבי הארץ. אנחנו יכולים לעשות מיליונים!

בעקבות הצצה בתוכנית בישול אוסטרלית על מאכלי ים בערוץ החיים הטובים לפני מספר דקות:

1. לאן נעם קית' פלויד? מאוד אהבתי לצפות בו מבשל במקומות אקזוטיים, (במזרח: תמיד עם גלנגל, שהתגלגל לו על הלשון) עם החליפה וכוס יין נצחית בידו. מסתבר שיש לו אתר אינטרנט (וגם למנהל/מפיק שלו יש אתר)
2. קשה לתרגם תוכניות בישול. תרגום זה קשה גם ככה, ותוכניות בישול מצריכות ידע נרחב במרכיבי המזון השונים במקומות שונים בעולם. כך הפכה באותה תוכנית Vegemite ל"תחליף בשר צמחי" ותמרהינדי (Tamarind) הפך לטמרין.

שגיא קופר כותב ב-ynet על מגמות בעולם האוכל. כמה הבחנות:

רפילים – אריזות למילוי מחודש: כחלק מהמודעות לאיכות הסביבה, אנשים יחפשו יותר ויותר אריזות שניתן למלא מחדש. מגמה מבורכת, ללא ספק. בעניין הזה שווה לציין אצלנו את "חוק שקיות הניילון", ולראות מה יקרה באמת.

כדי להתמודד עם מצב כזה נזדקק ליותר מקום בארונות / מרפסות / איפה-שאתם-שומרים-את-מוצרי-המכולת-שאתם-קונים כדי לאחסן בו את האריזות הריקות. לא שזה יגרום מיד לסגירת מרפסות או הרחבות בנייה אחרות לצורך מקום אחסון נוסף, אבל זה מזכיר במשהו את הטענות של בעלי המכולת נגד "חוק הפיקדון" שדרש מהם לייחד מקום במכולת, שהיא קטנה מלכתחילה, כדי לשמור בו את הבקבוקים שהוחזרו. לחילופין, אם נסתפק באריזה אחת, יכול להיות שזה יוביל למודל אחר של קניות: לא עוד נסיעות שבועיות וקניות מרוכזות במרכזי קניות המוניים אלא קפיצות קטנות לסופר לצורך מילוי מחדש של האריזה כאשר היא מתרוקנת, בדומה אולי למודל הקניות המקובל ביפן – קניות קטנות, כל יום.

קרטון חלב שמדבר עם המקרר – אריזות חכמות: זה קטע נחמד: אוקיי, מה שאני לא אוהב זה את אלמנט המעקב – כל מיני אריזות עם תגים חכמים, שיוכלו לדבר עם המקרר שלי, שבתורו ישוחח עם מרכז הבקרה בסינמה סיטי (מקום מושבה של הנהלת תנובה, נניח). מה שכן אהבתי הן אריזות עם מצייני חום: מעין פסים שמשנים את הצבע כשהמוצר מגיע לחום מסוים, ושומר עליו לאורך זמן. השיטה הזאת יכולה להבטיח בישול נאות של מוצרים שונים. הפטנט מוכר כבר שנים (מנצלים אותו במעבדות, כשעושים עיקור לכלים), אבל זה ישום חביב למדי.

RFID בכל מקום זה רעיון לא רע (אם תעלמים לרגע מכל החששות על מעקב וכו'). כמה זמן כבר מדברים על מקררים שיודיעו לנו מה המצב בתוכם וירכיבו עבורנו את רשימת הקניות באופן אוטומטי?. גם הגאדג'טים הנוספים שמתוארים לעיל נשמעים חביבים למדי.

וירטואלי זה טוב – שיווק אינטרנטי: יותר ויותר שיווק באמצעות בלוגים, אתרי אינטרנט, מבצעי מכירות שמתבצעים דרך הרשת ועוד.

כרמל כתבה על היבטים של זה. כדאי לקרוא.

מזון שתפור למידותך – התמקדות בקבוצות יעד מסוימות: זה פחות רלוונטי אצלנו, אבל מינטל כן רואה מיקוד ב- בייבי בומרס המזדקנים, והופעתם של מוצרים "מבוגרים יותר" לקבוצה הזאת. מה שיותר מעניין, הם מוצרי מזון שמיועדים לבני נוער: ילדים היא קבוצת יעד מבוקשת מאוד, אבל בני נוער "מטופלים" פחות. יש להם כסף – כל הורה למתבגר יודע את זה – אבל אין להם, נאמר, חטיפים יעודיים. האם אנחנו צפויים לגלות צ'יפסים לשיפור תדמית, או לחמניות מועשרות במשפרי ריכוז, מוצר עונתי לתקופת הבגרויות? תמהני.

כאן אפשר ממש להתפרע, ולייצר מזון מותאם אישית. לאו דווקא לקבוצות מסוימות אלא ממש לאנשים ספציפיים, כמו תערובת טבק אישית שהטבקוניסט (יש מלה בעברית? לא יכולתי שלא להיזכר מייד ב-my tabbaconist is full of eels) מכין עבור המעשן. היוגורט שלך יכיל את הוויטמינים שחסרים לך לפי הבדיקה הבריאותית האחרונה. את התרופות או תוספי המזון הספציפיים שלך אפשר יהיה לאפות, למשל, בתוך כיכר הלחם שלך.

אצלנו בעבודה שמים דגש רב על חדשנות. נחמד לשמוע שגם בתעשיית המזון לא שוקדים על השמרים.

המלצת צפייה: Kitchen Chemisty בערוץ Discovery Science. שעות: משתנות.

השף הסטון בלומנטל הוא חריג. ראשית, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, חשבתי לעצמי "זה שף? זה אוהד כדורגל בריטי!". הוא נראה כמו חוליגן כדורגל בריטי מצוי, אך כשהוא פותח את הפה ומתחיל להפעיל את הידיים מגלים טבח מוכשר ונבון. בלומנטל חורג מהפורמט הרגיל של תוכניות בישול, ומדבר על הכימיה של הבישול: איך נוצרת גלידה, מהו ג'לי, ואיך, אם נדע את כל הדברים הללו, נבשל טוב יותר. הוא נוהג להפתיע עם יצירות מוזרות, שהבולטת בהן היא גלידת Bacon & Eggs.

לבלומנטל יש מסעדה שנמצאת מערבה מלונדון בשם The Fat Duck, שבה הוא מגיש מנות מפתיעות שכאלו. המחיר אינו זול, אך אני מקווה שבפעם הבאה שאזדמן לאנגליה אמצא את הזמן כדי לאכול שם ארוחה.

ופטור בלי כלום אי אפשר (כמו שנהג לומר המורה שלי להיסטוריה בתיכון, לפני שנתן לנו שיעורי בית), אז הנה המתכון שלו לצ'יפס מוצלחים:

הסוד טמון בשלושה שלבי בישול: בישול במים, קירור, טיגון בשם חם, קירור, ואז טיגון בשמן חם מאוד. התהליך הזה משתמש בעמילן שבתפודים כדי ליצור ג'ל אשר מתקשה והופך למעטה בעל מבנה כימי דמוי זכוכית אשר נועל את הטעם בתוך הצ'יפ.

אז ככה: בשלו את התפודים במים בטמפרטורה של כ-62 מעלות (במשך כ-20 דקות, אני חושב). הוציאו אותם והניחו להם להתקרר. פרסו את התפודים למקלות מלבניים עבים וטגנו אותם בשמן בחום של כ-130 מעלות. הוציאו את הצ'יפס המטוגנים והניחו להם להתקרר שוב. כעת, טגנו אותם בשנית בטמפרטורה של 190 מעלות, והגישו. בתיאבון!