אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

בסוף השבוע קראתי את המאמר של קורי דוקטורוב (דרך קונספציה) על דרך יצירתית לדחוק טרולים החוצה מקהילות מקוונות. סיכום קצרצר: מלחמה בטרולים זה דבר מתיש. ישנן קהילות שניסו לבצע ביזור של דחיקת תוכן מעצבן החוצה (למשל מנגנון המודרציה של slashdot) אבל לכל שיטה כזו יש את החסרונות שלה, וכמו שאמר לי פעם מישהו חכם "אין פתרונות טכנולוגיים לבעיות אנושיות". אז מה מציע דוקטורוב? הוא ממליץ על שיטה שהמציאה תרזה נילסן היידן (Teresa Nielsen Hayden), אותה הוא מגדיר כ"לוחשת לטרולים" על משקל "לוחשת לסוסים". השיטה היא פשוטה למדי וניתנת לאוטומציה די בקלות: במקום למחוק תגובות של טרולים, היא מסירה את אימות הקריאה (AEIOU) מהתגובות שלהם, והופכת את קריאת אותן תגובות לקשה מאוד. הרעיון הוא שהתגובה נשארת על כנה, אך קריאתה הופכת לאיטית מאוד, מה שנוטל חלק ניכר מעוקצה. באנגלית זה נקרא disemvowelling: משחק מילים על "הוצאת התנועות" ו"הוצאת המעיים". אין לי תרגום מוצלח עד כה למונח, מה שמשאיר אותי עם "טרול אהוי" – טרול ואותיות אהו"י.

האם השיטה הזו תעבוד בעברית? כנראה שבהצלחה פחותה, כי עברית היא שפה מנוקדת שבה יש פחות אימות קריאה מאשר באנגלית הלא-מנוקדת, וגם קשה לדעת מתי אות אהו"י היא עיצור ולא אם קריאה. אבל אולי זה לא משנה לתוצאה הסופית? הבה נבדוק. הנה המשפט הראשון של רשומה זו, ללא אותיות אהו"י:

בסף שבע קרת ת ממר של קר דקטרב (דרך קנספצ) על דרך צרתת לדחק טרלם חצ מקלת מקנת.

לא רע. אולי כדאי לאמץ את זה לאייל הקורא, כמו שהיה לנו בעבר את "אי השדים" (שבוטל)?

למושג "טרול" בהקשר האינטרנטי שלו נחשפתי לראשונה בדף של טימותי קמפבל (משום מה נעלם משם. יש גם בעברית). טרולי אינטרנט הם תופעה לא נעימה. הם הורסים קהילות מקוונות, גורמים לאנשים לעזוב פורומים מקוונים או לשקול אם בכלל להצטרף אליהם. בזמנו גם כתבתי את המדריך להתמודדות עם טרולים בוויקיפדיה בעברית, אשר הותקפה על ידי טרול שהתריס מול הקהילה בדרישה לכתוב על כוכבות פורנו שונות (והמשיך להטריד גם לאחר מכן עד שמצא את דרכו לוויקיפדיה באנגלית).

בעקבות הרשומה שכתבתי על הרשומה של כרמל הגעתי לאתר של המנחה שלה, ברנדה דנט, והאזנתי להרצאה המוקלטת שלה What a wonderful do-krav this is! לאחר שעיכלתי אותה קצת הגעתי למסקנה מרחיקת לכת: אין (כמעט) טרולים בעברית.

מה שדנט מכנה תרבות ה"דוגרי" גורמת לכך שכמעט כל דיון מקוון הופך להחלפת מהלומות הדדית. המחויבות של אנשים דוברי עברית לאידיאולוגיה שבה הם מחזיקים היא כמעט בלתי מסויגת: אסור "להפסיד" בוויכוח וחייבים לומר את המלה האחרונה*. לפעמים אני רואה את התהליך ממש מול עיני, בעיקר כשמישהו כותב טיעון מנצח והצד השני דולה מבין דבריו כל קמצוץ של מלה שתוכל להחשב "פגיעה אישית", הופך אותו למרכז העניינים, ומסביר מדוע מעתה והלאה לא יגיב.

אז תאמרו, מה בין זה ובין קביעה לפיה אין טרולים דוברי עברית? הטענה שלי היא שהדיונים המקוונים בעברית הם מלכתחילה כל-כך טעונים ומוקפים בכל-כך הרבה אמוציות, התקפות אישיות, דימויים מוקצנים (מי אמר "גודווין"?) כך שטרולים אמיתיים לא ממש צומחים בתרבות הדיון הזו. הרבה מגיבים בחמת זעם. הרבה פוגעים בבני שיחם. זו לא תופעה יחידנית שקל להנגיד אותה לשאר השיח – היא נמצאת במרכז השיח, כחלק בלתי נפרד ממנו. היא אינה זוכה לגינוי מצד הקהילה. מעניין יהיה לדעתי לערוך מחקר כמותי (עד כמה שהקביעה "טרול" יכולה להיות כמותנית ולא איכותנית) ולראות אם אכן, באופן יחסי, יש פחות טרולים בעברית מאשר באנגלית למשל.

בלי קצת אינטרוספקציה אי אפשר. אני מסתכל אחורה (בזעם?) ורואה היכן אני הייתי תקיף, ואולי גם תוקפני, ומצר על כך בדיעבד. אולי זה סוג של התבגרות. אבל אני יכול להעיד על עצמי שבמשך תקופה מסוימת הקטנתי את נפח האינטראקציה שלי עם אנשים בפורומים מקוונים (ובעיקר באייל הקורא) כי הרגשתי איך האינטראקציה הזו מכלה בי חלקות טובות, ותחושה זו היתה אחד הדברים שדחפו אותי לפתוח את הבלוג הזה.

אני רוצה להציע כאן הבחנה חדשה – ישנה על משקל "חוק גודווין": כל פורום אינטרנטי פתוח בעברית יתדרדר ברבות הזמן לשיח התקפי שכזה. לדעתי יש שתי אפשרויות להחלץ מהדטרמיניזם הזה: לסגור קהילות בפני מגיבים לא רשומים ובכך לאפשר למובילי הקהילות "לקרוא לסדר" את מי שמגזים בתוקפנותו, או למנוע ממנו לגמרי את האפשרות להגיב. או לחילופין, לעשות את מה שאני עשיתי: ליצור אפשרויות דיון אלטרנטיביות שיחזיקו מעמד עד שיתגלו על ידי ההמון, וחוזר חלילה.

* ומצד שני, אולי אשתו של שמעון גלבץ צדקה ומדובר בעניין מגדרי? לאור הוויכוחים המקוונים הסוערים שראיתי בין נשים על חינוך ילדים ועל הנקה, אני מפקפק יותר ויותר בקביעה הזו.