ארכיב עבור 'פרגמטיקה'
ישיר ועקיף
אפשר לומר מה שרוצים להגיד, ואפשר להעביר מסר בצורה עקיפה. אפשר לכתוב אלגוריה. אפשר לדבר בציניות, באירוניה, או בסרקאזם. הפרגמטיקה נותנת לנו כלים רבים כדי להעביר מסר בצורה עקיפה. אבל מדוע להעביר מסר עקיף ולא לומר את מה שיש לנו להגיד באופן ישיר? מעבר לערך האומנותי שבדבר (כי הדיבור העקיף מאפשר לנו להפגין יצירתיות ודמיון, במטאפורות עשירות יותר או פחות), אני חושב שהמסר העקיף משדר, בין שאר הדברים, ברמה מודעת יותר או מודעת פחות, סוג של חשש של הדובר. חשש מכך שהמסר הישיר, בצורתו הגלויה, החשופה, פשוט אינו משכנע דיו. עטיפת המסר בטכניקות הפרגמטיות לעיל שקולה למה שעושים בפרסומות: ניסיון ליצור תחושה רגשית מסוימת אשר תיקשר אצלנו באופן נסיבתי יחד עם המסר.
לכן עלינו, כקוראים ביקורתיים ומאזינים שהאמת חשובה להם, להתייחס בחשדנות הראויה לטכניקות הללו. עלינו לתרגם את המסר שמגיע אלינו מהמסר העקיף למסר הישיר, ולבחון אותו שוב כך, בצורתו הגלויה, ורק אז לקבוע עמדה כלפיו. אולי כשהמסר מוצג בפנינו בצורתו הישירה הוא באמת לא ראוי לאותה תשומת לב, התלהבות, כעס, או כל רגש אחר שהוצמד לו על ידי הדובר במסר העקיף?
נשלח: 21 ביוני, 2008. נושאים: פילוסופיה בשני גרוש, פרגמטיקה, תקשורת.
תגובות: אין
| טראקבק
אתה הבנת את זה?
אני (כמעט) לא מצליח לזהות ציניות כשהיא מופיעה במרחב הווירטואלי. קורה לי לא אחת שאני קורא רשומה או תגובה, מגיב ברצינות תהומית, ואז נענה בתגובה שהדברים נכתבו בציניות.
ציניות היא טכניקה פרגמטית אשר משמשת אותנו כדי להעביר מסר. הבעיה שלי היא שציניות בעולם הלא-וירטואלי מלווה בדרך כלל ברכיבי הקשר כמו הבעות פנים וטון דיבור, אשר אינם קיימים במרחב הווירטואלי (או ניתנים לחיקוי בצורה חלקית מאוד). באייל הקורא עלתה לא אחת ההצעה להוסיף צ'ק-בוקס של "ציניות" (כמו הצ'ק-בוקס "ספוילר" בעין הדג. דהיינו, אין כאן אתגר תכנותי).
בסתר ליבי יש לי חשד שכל אותם שעונים לי "זה היה בכלל בציניות" (או חלקם) בעצם אומרים זאת כדי לסגת מטיעון שהופרך מבלי לאבד מוניטין. אבל אין לי, כמובן, דרך להוכיח את זה.
נשלח: 3 בינואר, 2007. נושאים: פרגמטיקה, תרבות הרשת.
תגובות: אין
| טראקבק
לא צריך שלושה. אחד מספיק
אני בטח לא הראשון וגם בטח לא האחרון שיכתוב על תופעת ריבוי סימני הקריאה וסימני השאלה והשימוש הנרחב בשלוש נקודות. בשלטים ברחוב ("למכירה מכונית מצוינת!!!") וגם בתגובות ברשת לא משתמשין בסימן קריאה אחד, אלא בשלושה!!! (נתקלתי גם בתמונה של חמישה רצופים) אם סימן קריאה אחד אמור להביע אזהרה, קריאה או ציווי, מה אמורים להביע שלושה סימנים??? אם סימן שאלה אחד אמור להביע שאלה או תהיה, מה מביעים שלושה סימנים?! גם סימני תמיהה מרובי סימני שאלה וקריאה לא נפקד מקומם, לא ?!?!?!!? ויש גם את המרבים להשתמש בשלוש נקודות… כממתיקי סוד תמידיים…
אז מה מביע ריבוי הסימנים הזה? אני מנחש שזה מעיד על תפישה מאוד רגשית וייצרית של החיים. תפישה של העולם בשחור ולבן. הכל או כלום. רע או טוב. כל זאת תוך ויתור על גווני האפור, על האנדר-סטייטמנט. לכאורה נוצר כאן מקום לעושר פרגמטי רב: אם אפשר להשתמש בשלושה סימני קריאה, אז אפשר גם להשתמש באחד, או בכלל לא. בפועל, המצב לדעתי הפוך, ואותם אלו אשר משלשים את הסימנים אינם משתמשים בכל טווח התגובה שנוצר אלא רק בקצותיו.
אבל אולי זו בעצם תגובה לאפרוריות של החיים? ניסיון לחיות את החלום הקפיטליסטי שבו לכל אחד יש סיכוי אם רק ינסה. אז הנה, ננסה לבלוט מעל כולם ואולי נהיה אנו אלו ש"נרביץ את המכה" ונזכה ביותר מאשר חמש-עשרה דקות התהילה של אנדי וורהול?
באייל הקורא יש לנו מנגנון שמזהה ריבוי סימני שאלה וסימני קריאה, ומציע למגיב, במסך אישור התגובה, למתן את השימוש באותם סימנים, שכן הוא עלול להיתפש כמתלהם בעיני הקוראים. הוא משעשע אותי. לפעמים אני פוגש אותו כשאני גורר אחרי כותרת שמישהו אחר כתב, שכללה שניים או יותר מהסימנים.
לקריאה נוספת: שולת!!!1
נשלח: 26 בדצמבר, 2006. נושאים: החיים 1.0, היסטוריה איילית, מונחים שנכנסו לשיבוש שוטף, פרגמטיקה, תרבות הרשת.
תגובות: 8
| טראקבק