אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

הדברים אינם כפי שהם, אלא כפי שמסתכלים עליהם: ליקר ערער, למשל, הוא משקה של כורי פחם, אבל אם תקרא לו ג'ין, יהפוך לליקר של דוכסים. נסה להתבונן בתמונת 'הסעודה האחרונה' של לאונרדו: אם לא ילחשו באוזנך שהבוגד הוא הרביעי משמאל, לא תדע מי מבין המסובים הוא הרשע. אבל כשיגידו לך היכן יושב יהודה איש-קריות, תראה מיד שיש לו פרצוף של נבל. אם אומר לך שהחרב ריקה מנדנה, תבין שהנדן ריק מחרבו, ותטען שאני מדבר בלשון עילגת. אבל אם משפט כזה מופיע באחד מחיבוריו של קיקרו, יסבירו לך שזאת דרך כתיבה אלגנטית במיוחד.

האגדה היוונית מספרת שכאשר אריאדנה נעזבה על-ידי תזאוס היא הפכה לכוהנת של האל בכחוס. היום היינו אומרים פשוט שהיא התמכרה לטיפה המרה מרוב צער.

אדם צועד על כביש ראשי: אם אין לו פרוטה בכיס הוא נקרא נווד, והשוטרים מתנכלים לו, אבל אם יש בכיסו פנקס המחאות הוא נקרא תייר, וכולם נותנים לו כבוד. אם מישהו מפזר חתיכות לחם במרק שלו, סימן שאינו יודע נימוסי שולחן. אבל אם מלצר מגיש לך על-גבי טס כסף פיסות לחם קלויות, הן יכונו קרוטונים, ומותר ואף רצוי לפזר אותן במרק.

המצביא הרומי פאביוס מכסימוס, אשר כונה 'קונטטור' זכה לתהילה מפני שהטקטיקה שלו הביאה לו הצלחה. אילו היה נכשל, היינו אומרים שהוא הססן.

אם גבר כלשהו שוכב עם אמו או עם בתו, זאת סתם תועבה. אבל אם שמו של האיש אדיפוס, הרי שמעשהו הופך לאירוע מיתולוגי, ואייסכילוס מחבר עליו טרגדיה; אם שמו לוט, הוא מונצח בכתבי הקודש ומעשהו המגעיל נלמד בבתי-ספר בעולם כולו. אישה ערומה היא פשוט אישה חסרת בושה, אבל אם תציב מאחוריה עץ, היא תהיה אלילת היער; אם תניח ברבור בין רגליה, היא תהיה לדה; אם תיתן בידה חופן ירקות, היא תהיה אלת השדות; אם תיתן לה מראה, היא תהיה 'האמת'; תן לה חרב, ויקראו לה 'ניצחון'; הצמד לרגליה שלשלת קרועה, והיא תהיה 'חירות'; הלבש עליה כתונת לילה, והפכת אותה לטרגדיה; ואם תשחיל בירית על שוקה, היא תהיה פרוצה.

הדברים אינם כפי שהם, אלא כפי שמסתכלים עליהם: מאהבת של פועל מובטל נקראת 'חתיכה', מאהבת של תעשיין – 'פילגש', מאהבת של מהפכן – 'חברה', מאהבת של קיסר – 'אשת חיק' ומאהבת של משורר היא 'מוזה'.

אם תעזוב מסעדה בלי לשלם את החשבון, זאת רק שובבות של סטודנט. אבל אם בעל המסעדה יגיש נגדך תלונה במשטרה, זה יחשב למרמה. להתעלס עם אשתו של אחר יכול להיות אירוע ספרותי, תיאטרלי, רומנטי או הומוריסטי, אבל בעיני פרקליטות המדינה הוא נחשב לעבירה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 336 של החוק הפלילי.

מתוך "הניסוי של השופט פוט", פיטיגרילי (מאיטלקית: ארנו בר), הוצאת שוקן, עמ' 98 – 99

דואל שקיבלתי עכשיו, שבו מצוטטות (לכאורה?) תגובות גולשים על ידיעה שבה נכתב "הנהג דרס את הצעירים בראשון לציון בזמן שהיה בגילופין"* הזכיר לי שבעתיד, כשאהיה מישהו אחר ויהיה לי כישרון כתיבה ספרותית, אני רוצה לכתוב את "ספר המקומות שאין" (משהו דומה ל"ספר המפלצות השלם" של אורי ודני קרמן). כשאומרים "יש דברים בגו" אני לפעמים חושב לעצמי "איפה שוכנת גו? איזה דברים יש בה?", כשאומרים שמשהו הלך לאיבוד אני תוהה "איך מגיעים לאיבוד? איך חוזרים משם?" וכו'. רק חבל שאני לא רושם את כל הדברים הללו, כדי לכלול אותם, בסופו של דבר, בספר העתידי.

ואם למישהו זה הזכיר את My Secret World of Idioms של ג'יימס ת'רבר, זה כנראה לא במקרה.

* אנשים תהו שם (שוב, לא וידאתי שאכן היה כך): "איפה זה גילופין? התנחלות חדשה? לא אמרו שזה קרה בראשל"צ?"

אני מחבב היסטוריה חילופית. צפיתי באדיקות ב"גולשים בזמן" וקראתי את "האיש בטירה הרמה", אבל אף פעם לא ראיתי מהתחלה עד הסוף את "הדרך לעין חרוד". אם גם אתם מתעניינים בנושא, כדאי לכם לקרוא את הבלוג של אסף שובל אשר מתחזק כמה קווי זמן מקבילים.

אולי מישהו מכיר סיפורי היסטוריה חילופית בהם מדינת ישראל הפסידה באחת המלחמות ונכבשה על ידי מדינות ערב? נראה לי כמו רעיון מעניין לנובלה. מעין היפוך תפקידים בין כובש לנכבש.

(או, אם להיות נבזי, הכלב המושך את עצמו ברצועה שלו)

על עלייית מעמדה של ההסדרה העצמית בקהילות הווירטואליות ברשת בעברית. זהו הפרק חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה שכתבו ד"ר קרין ברזילי נהון ופרופ' גד ברזילי, אשר מופיע בספר שקט, מדברים! : התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל בעריכת ד"ר מיכאל בירנהק. אני ממליץ עליו.

(גילוי נאות: יש ברשותי עותק של הספר שקיבלתי בחינם)

אני קורא בשבועות האחרונים את 1967 – והארץ שינתה את פניה של תום שגב. בעמוד 341 נתקלתי, ככה סתם פתאום, בפס של טיפקס על חלק ממשפט בטקסט. שפשפתי קצת את עיני, פשפשתי קצת בזכרוני שמא רכשתי ספר משומש, אבל לא – ספר חדש, עם פס טיפקס על כמה מילים. נזכרתי שהיה איזה סיפור עם צנזורה, ואכן, מצאתי את הידיעה הזו ב-ynet. אבל איזו צנזורה מוזרה – הדף לא הוחלף בדף אחר, אלא, כאמור, המילים נמחקו בטיפקס. די להניף את העמוד המדובר מול האור כדי לקרוא מה כתוב מתחת לפס הלבן. אני כמובן לא אסתכן בהפרת הוראת הצנזורה, אבל אציין שבעמודים 347 – 348 נכתב:

מחקר שפורסם בארצות-הברית קבע כי דברים אלה שכתב פרס פורשו כהצעה לעשות ניסוי הפגנתי של התקן גרעיני שאולי היה מונע את פרוץ המלחמה ומבסס את מעמדה הגרעיני של ישראל.

חוץ מזה, אני קצת מאוכזב בינתיים מהספר. אין בו צרפתים. רק אמריקאים. כאילו לא הוטל אמברגו מעולם. מוזר לי שב-440 העמודים שקראתי עד כה, שהגיעו עד שוך הקרבות (יש 710, כולל מפתח ומראי מקום) אין איזכור לקריסת הברית הישראלו-צרפתית.