אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

בימים האחרונים יש קצת התחממות בגזרת ההתבטאויות בסוריה ובישראל לגבי משא ומתן או עימות צבאי. זו הזדמנות לומר משהו על טרמינולוגיה. בדרך כלל משתמשים במונח "גבולות שישים ושבע" או "קווי שישים ושבע" (ולפעמים מוסיפים "בתיקונים מסוימים") כדי לתאר את קו הגבול אשר אמור להיות מסומן בהסכם. אני מלכתחילה חושב שאין שום קדושה בקו הפסקת אש זה או אחר, ושההתייחסות הכמעט-דתית אליו, כאילו יש בו איזשהו "צדק" היא מוזרה. אבל במקרה הסורי המונח הזה בעייתי במיוחד. להלן ציטוט מוויקיפדיה מהערך גבולות מדינת ישראל:

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטחה של מדינת ישראל. במאי 1948 התקדמו הסורים, ואף החזיקו בצמח, מסדה ושער הגולן אך נהדפו. ב-18 ביולי 1948 נכנסה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות לתוקף, ולאחריה לא חל שינוי במצב הכוחות בין ישראל לסוריה, ועם תום המלחמה עמדו הכוחות הסוריים על גבולה המזרחי של הכנרת, ועל נהר הירדן, כשהיא מחזיקה בשטח של 66 קמ"ר ממערב לגבול המנדטורי. במהלך הסכמי רודוס שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל, נפתחו שיחות עם סוריה ליד משמר הירדן. השיחות נמשכו כשלושה חודשים, וההסכם נחתם ב-20 ביולי 1949.

על פי ההסכם, נקבע קו שביתת הנשק במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה הצבא הסורי בתוך גבולות המנדט הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם, אולם הם היו בשליטה אזרחית של מדינת ישראל, שירשה את הגבול המנדטורי.

ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדויק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך קיימו גם מגעים חשאיים ביניהם. בסדרת עימותים שהגיעו לשיאה בשנים 1951 ו-1964 התייצב קו שהכליל בתחום שליטתה של סוריה גם חלקים מן האזור המפורז שהיו חלק מארץ ישראל המנדטורית, אשר היו שייכים להלכה למדינת ישראל. שטחים אלה היו ברובם באזור חופה המזרחי של הכנרת ובאזור חמת גדר. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

אני לא רואה שום סיבה לאמץ את הנראטיב הסורי שמבקש את "קו ה-4 ביוני" ולתת פרס לתוקפנות הסורית בצפון בשנות החמישים. אם כבר מקדשים את קווי הפסקת האש, אז אני בעד הקפדה על המנטרה "קווי ארבעים ותשע", או, לחילופין, "קו ה-20 ביולי" (1949) במקום "קווי שישים ושבע" ו"קו ה-4 ביוני".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנחה את הגורמים המקצועיים לבחון קידום יוזמה בינלאומית לשינוי דיני המלחמה והתאמתם לשינוי באופן הלחימה בעקבות התפשטות הטרור בעולם. יובל אדם כתב על זה:

פעם אמרו שעליך להיות לא צודק אלא חכם. מילא היה מציע נתניהו את ההצעה הזו בימים הטובים של הבוקר מטקסס, ג'ורג' בוש, שגם ככה ראה לעיתים בחוק הבינ"ל יתוש מטריד (מישו אמר גוואנטנמו?). אבל עכשיו שאובאמה בשלטון, מר נתניהו פספס את הרכבת. ליוזמה כזו אין סיכוי לעבור, והוא סתם מצטייר רע מאד. אני לא חושב שאפילו בוש היה מעיז להציע בקול רם לעשות רביזיה באמנת ז'נווה.

אבל מסתבר שיש מישהו שלא חשוד באינטרסים בעניין כמו בוש. חוויאר סולאנה, מתאם מדיניות החוץ והביטחון האירופית, אמר את הדברים הבאים בראיון לאדר פרימור ב"הארץ":

אולי לכן הוא מזדהה – ואף מביע תמיכה – בקריאת ראש הממשלה נתניהו בעניין שינוי דיני המלחמה הבינלאומיים, שכבר אינם תואמים את המציאות שבה מדינות נלחמות נגד ישויות טרוריסטיות: סולאנה מסרב להתייחס לשאלת פשעי המלחמה המיוחסת לישראל בדו"ח ("הרי לא קיימתי בעצמי שום תחקיר בנושא"), אבל מדגיש: "בעולם של אתמול התחוללו מלחמות של צבא מול צבא והיו חוקים ואמנות שעסקו בניהולן של מלחמות אלה. צריך יהיה להקדיש מחשבה למצב המשתנה שבו אין סימטריה בין הצדדים הלוחמים – מצב שבו קשה ליישם את חוקי המלחמה הקלאסיים-הישנים". הוא מדגיש, עם זאת, כי "עד שיהיו חוקים חדשים עלינו לציית לאלה הישנים".

אז אולי בכל זאת יש לזה סיכוי?

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא תאורטי מדי. יש מי שמציע שינוי, אבל לא פורט את השינוים לפרוטות. לפני דיון בשינוי צריך להבהיר בקול רם וברור את ההשערה המצערת שהשינוי המוצע יהיה ככל הנראה נסיגה מהמצב הנוכחי. אני מניח שבשינוי כזה תבוא לידי ביטוי גישה תועלתנית אשר תבוא על חשבון גישות דאונטולוגיות וגישות של זכויות שנמצאות בדינים הנוכחיים ובאמנות שבתוקף. אבל עד שלא נראה אותה, אי אפשר ממש לחוות עליה דעה.

אני רוצה לדון בדוגמה. באתר בצלם יש סקירה מקיפה למדי של "נוהל שכן". קראתי את דו"ח בצלם בעניין. העדויות שם לא קלות. לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד מהמעורבים – הפלסטינים או החיילים. אפשר גם לנופף מולי במסך הבערות, ואני אודה שלא הייתי רוצה להיות במקום אותם פלסטינים (וגם לא במקום אותם חיילים). אבל עם זאת, אני נוטה להאמין לטענת צה"ל שהשימוש בקרובי משפחה ושכנים כדי להזהיר את היושבים בבית ולנסות לשכנע את המתבצרים להיכנע אכן מציל חיים במקרים רבים, ושמותו של נידאל אבו-מוח'סן מטובאס הוא היוצא מן הכלל.

דהיינו, שינוי מוצע יכול להיות כזה שיאפשר לכוח צבאי להשתמש ב"תושב מוגן" (כן, אפשר לשפוך כאן את כל הביקורת על השימוש במלה "מוגן" במקרה הזה. אני יודע. זו לשון האמנה. כל זה עוד לפני שדיברנו על יחסי הכוח הלא-סימטריים בין הלוחמים לאזרחים) כדי לנהל משא ומתן עם לוחמים מהצד השני, כדי למנוע שפך דם. הנה הצעה קונקרטית. אפשר לדון עליה.

אם גם נסתכל על העניין מנקודת מבט תועלתנית (ואם אכן נבחר בנקודת מבט זו, הרי שהשינוי המוצע אולי לא יתפש כמצער אלא אפילו כרצוי), התוצאה תהיה טובה יותר, וכאן אפשר להכניס את כל הביקורת של הדאונטולוגיה על התועלתנות (כמו למשל דילמת הקרונית).

אבל אם לחזור לתהיה המקורית שלי: עד שלא נראה מה מציעים, אי אפשר לדון על זה ברצינות, חוץ מלגנות את הצעת השינוי אפריורית.

תוצאות הבחירות יצרו לדעתי מצב מעניין. ישנה אפשרות להקים קואליציה של שלוש מפלגות "גדולות" וזהו. בין אם ליכוד-קדימה-עבודה (68 מנדטים, אשר נראה שיש רבים במפלגת העבודה שמתנגדים לה, מסיבות סבירות בהחלט) או קואליציית ליכוד-קדימה-ישראל-ביתנו (70 מנדטים). יש לי זיכרון עמום שדובי אפילו אמר שקואליציות כאלו (מינימום מפלגות, קרבה אידאולוגית) נוטות להיות יציבות יותר.

אבל אני רואה כאן הזדמנות לעשומת משהו נוסף: להקטין את מספר כורסאות עור הצבי. דהיינו, את מספר השרים בממשלה. הממשלות האחרונות התאפיינו בריבוי מפלגות חברות בקואליציה ובכ-24 שרים. בפרפראזה על מה שדובי אומר (דובי, אני מקווה שאני לא מעוות כאן את דבריך יותר מדי. אתה יכול לתקן בתגובות), כל שר שהוא גם חבר כנסת גורם לכך שהממשלה מכרסמת ביכולתה של הכנסת להיות רשות מחוקקת. אז הנה ההזדמנות – מפתח של שר לכל ארבעה חברי כנסת משאיר אותנו עם 17-18 שרים (כמו שהיה בחוק יסוד הממשלה לפני שתוקן, אם אני זוכר נכון) ומפתח של שר לכל חמישה חברי כנסת משמעותו 14 שרים.

אני מניח שיהיו מי שיגידו שבעת כזו של משבר כלכלי חשוב דווקא להגדיל את הוצאות הממשלה כדי להניע את גלגלי כלכלת המשק הישראלי. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח הזה, אבל אני משוכנע שגם התומכים בדעה זו יסכימו שלא כורסאות עור הצבי הן הדרך להגדיל את הוצאות הממשלה.

תיקון חג החנוכה
עבור חלק הארי של הציבור הישראלי, המלחמה בעזה היא תיקון של כל מה שלא עבד במלחמת לבנון השנייה. לחיילים יש ציוד מספק ובאיכות טובה, ויש להם מוטיבציה גבוהה. המפקדים לא יושבים מול הפלאזמות אלא נמצאים בשטח עם כוחותיהם. אין תחושת בילבול של שינוי משימה מרגע לרגע אלא תחושה של מבצע מאורגן ומסודר. העורף מטופל למופת – אין תלונות על מחסור במזון, או על התעלמות של רשויות המדינה או בריחה של בעלי התפקידים אל מחוץ לאזור שנמצא תחת איום הרקטות. נציגי מס רכוש מגיעים חיש מהר אל המקומות שנפגעו, וקבלני השיפוצים פוצחים במלאכתם זמן קצר לאחר מכן, ולפעמים באותו היום. אפילו מבקר המדינה שמסתובב ברחבי הדרום, תר אחר משהו למתוח עליו ביקורת, נראה חסר מעש. המסר הוא שבוצעה הפקת לקחים שתוצאתה מתאימה לא רק למלחמה הקודמת, אלא גם למלחמה הנוכחית ואולי גם הבאה. המלחמה הזו מחזירה את האמון של תושבי מדינת ישראל ביכולת המדינה לצאת לקרב בשעת הצורך ולהתמודד עם מצב מלחמה, לאחר המבוכה והבלאגן של מלחמת לבנון השנייה. רק חבל שבצד השני אין מטרות מסודרות בשורות מקרטון וקרשים אלא בני אדם.

אובדן הסולידריות – שתי מדינות לשני עמים?

ב-ynet התפרסמה הבוקר כתבה על ההעדר הכמעט מוחלט של מחאה בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון נגד המלחמה בעזה. אני חושב שיש בזה משהו די מדהים שעבר מתחת לאף של כולנו. בעוד ערביי מדינת ישראל מוחים, בדרכם, נגד המלחמה, אנחנו כמעט לא שומעים על מחאות מצד הפלסטינים בשטחי הרשות ביהודה ושומרון, וגם תפילות יום שישי בהר הבית מסתיימות בשקט יחסי. היכן היא הסולידריות? האם בני אותו העם הם? לרגע מהדהדת לי בראש אמירתה של גולדה מאיר המנוחה "אין דבר כזה עם פלסטיני".

אפשרות אחת היא שהנהגת הרשות המורכבת מאנשי הפת"ח רואה במדינת ישראל ובצה"ל שליחי מצווה, בין אם בתאום מראש ובין אם בהסכמה בשתיקה, אשר ישיבו לה את השליטה ברצועת עזה מידי החמאס, ולכן היא מדכאת כל בדל של התנגדות ומחאה. אפשרות שנייה היא שבאמת נפער פער גדול בין הפלסטינים ברצועה לאחיהם בגדה, אשר טרודים מדי בעמל יומם והדאגה לאחיהם הסובלים את נחת זרועה של מדינת ישראל אינה בראש מעייניהם ואפילו אזרחי מדינות ערב אחרות פעילים יותר מהם במחאה.

אני חושב שמדובר בשילוב כלשהו של שתי האפשרויות – מחמוד עבאס ואנשיו מעוניינים לקבל בחזרה את השליטה על הרצועה מידי החמאס (והם טרם שכחו את הדרך האלימה בה השתלט החמאס על הרצועה לאחר נצחונו בבחירות, ואולי עוד ישיבו לאנשי החמאס כגמולם, אם בכלל ישאר למי להשיב), אבל גם יש במצב הנוכחי הצצה ללאומיות הפלסטינית השברירית (אולי כמקרה מבחן של המתח בין הלאומיות הערבית הפרטיקולרית לבין הפאן-ערביות) – אותה לאומיות לא ברורה שהתפתחה במאה העשרים לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית (אני לא ממש קונה את מרד האיכרים אליבא דקימרלינג כמבשר לאומיות פלסטינית, וגם חושב שיש להפריד בין הלאומיות הנוצרית מבית חוראני למשל ללאומיות המוסלמית מבית המופתי, אבל זה כבר סיפור לרשומה אחרת ולמטחי ביקורת אחרים) כתגובת נגד ללאומיות הישראלית. האם המלחמה בעזה פתחה איזה סדק בלאומיות הפלסטינית השברירית? מי ידע.

פעמים רבות לקחנו אורחים מחו"ל לבקר ב"מכון איילון" בגבעת הקיבוצים, השוכנת בין נס-ציונה לרחובות. אני לא רוצה לספיילר למי שלא ביקר שם יותר מדי, אז לא אפרט על המקום. אני תוהה אם בעוד עשרות שנים נוכל לבקר ב"מכון" דומה שהקימו הפלסטינים בעזה, שם אולי יצרו (ועדיין מייצרים) רקטות קסאם למכביר. בדקתי בערך בוויקיפדיה על הגאוגרפיה של רצועת עזה ומצאתי שגבעת אבו ע'ודה (אני מקווה שתעתיק השם אינו שגוי) היא המקום הגבוה ביותר ברצועה. מי יודע, אולי שם, מתחת לגבעה, מסתתר לו מפעל נשק מחתרתי, עמוס לעיפה במחרטות וגרוטאות ברזל שמחכות להפוך לצינורות רקטיים נושאי חומר נפץ? אולי בעתיד נראה גם שם את תמונות העובדים המחייכים, המאמינים באמונה שלמה בצדקת דרכם ובחשיבות עבודתם למען קוממיות עמם? נראה גם פיסות מתכת, מאז – פסולת היצור. מנורות שיזוף כדי להקנות לעורם את הצבע החום של עורו של פועל בשמש הקופחת. אמצעי ההסוואה השונים, ועוד.

המחשבה הזו, על אותם מפעלים חבויים מתחת לאדמה, אותה תעשיית נשק מחתרתית, כמו גם הדיווחים הערב על המנהרות בין הבתים הפלסטינים, החזירו אותי למחשבה ישנה, שהתעוררה עוד בעת שהחל העיסוק במנהרות בראשית העשור. בין אם מנהרות ההברחה בין רפיח שברצועה לרפיח המצרית, המנהרות שנחפרו מתחת לגדר לתוך שטח ישראל לשם תקיפת מוצבי צה"ל וחטיפת חיילים ישראלים כמו במקרה גלעד שליט, והמנהרות שאנו שומעים עליהן כעת, המקשרות בין בית לבית מבלי להיחשף מעל פני האדמה. הפלסטינים ברצועה פיתחו בעשור האחרון תרבות של חפרפרות. תרבות תת-קרקעית. האם זו תרבות של פחד תמידי מקריסת המנהרה וקבורת שוכניה? האם אנו צפויים גם למנהרות מתחת למכשול ההפרדה ביהודה ושומרון? אולי אופי הקרקע השונה מקשה על חפירתן, ואולי זה רק עניין של זמן. איני יודע.

גיליתי קצת מאוחר היום שפינו את בית המריבה-שלום-איך-שלא-קוראים-לו בחברון. אני מניח שכמו שהיה בהתנתקות, פתילי פתילים של מילים עוד יהדהדו באתרי הדיונים ובבלוגים בשאלה האם השוטר שנפגע בפניו נפגע מחומצה (מסר סמוי: למתנחלים אין גבול, ואולי גם יגיעו להתנגדות בנשק חם ומלחמת אחים) או מחומר אחר (מסר סמוי: יהודי לא שופך חומצה על יהודי. מקסימום נשפך על השוטר נוזל ששימש לשטיפת הרצפות). חוץ מזה, בעבר תהיתי למה כשיש מתיחות פנימית בלבנון בין פלגים שונים אז אחד מהם מנסה להרגיע את העניינים על ידי ירי קטיושות על ישראל. היום אני תוהה למה כשיש מתיחות פנימית בין יהודים, אז יש מקרב המתנגדים לפינוי מי שהולך להצית בתים של ערבים.

לפני שבוע וחצי רציתי לכתוב רשומה, אבל לא כתבתי. עכשיו אני קצת מצטער על זה.

הרשומה היתה אמורה להיכתב בעקבות הצהרת יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) לפיה אם לא יושג הסכם עם ישראל בתוך חצי שנה הוא יתפטר. רציתי לומר אז שההצהרה הזו היא לדעתי הצהרה שתכליתה פחות ללחוץ על קידום המשא ומתן ויותר למנוע את הדחת רה"מ אהוד אולמרט בשל פרשת טלנסקי.

היום, זמן קצר לאחר הודעתו של השר אהוד ברק בדבר הצורך לדעתו שאולמרט יפנה את מקומו, פרסם עבאס הצהרה לפיה המשבר פוליטי בישראל שעשוי להביא לסיום כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט יפגע בשיחות השלום וכי "אין ספק, מה שקורה ישאיר השפעה שלילית על המשא ומתן".

כיוון שאני מאמין שפוליטיקאים משתמשים בדיבור ככלי ולא כמטרה, אני חושב שהצהרה כזו מפעילה לחץ על גורמים בישראל שרוצים להדיח את אולמרט, ונותנת קלף בידי אולמרט ותומכיו, אשר יוכלו לטפטף את הדעה לפיה בהגשת כתב אישום תהיה חבלה בתהליך השלום עם הפלסטינים.

באופן עקיף, ההצהרה של עבאס גם מספקת כלי לברק לחזור בו מהקריאה להתפטרות אולמרט. האם זה מה שרצה ברק מלכתחילה, וברק ועבאס בעצם שיתפו פעולה בהצהרותיהם כדי לפעול נגד גורמים מסוימים במפלגת העבודה? דהיינו, ברק, שגורמים בעבודה לחצו עליו לצאת מהממשלה, מצא דרך להפעיל, יחד עם עבאס, לחץ נגדי בעזרת איום על המשך המשא ומתן עם הפלסטינים? את זה רק הם יודעים.

קוראים קבועים בוודאי שמו לב לאובססיה שלי לגבי כותרות עם נופך מטעה. הנה אחת מ-ynet שצדה את עיני היום:

לבני: מדינה פלסטינית – כשהמילה נכבה תימחק

כשאני קורא את הכותרת, אז אני מבין את "כש" כיחס סיבתי בזמן: קודם כל תימחק המלה נכבה, ורק אז תקום מדינה פלסטינית.

אבל הציטוט מדבריה של השרה ציפי לבני הוא:

"עם הקמת המדינה פלסטינית, אנחנו רוצים לראות את סיומו של הסכסוך. הפלסטינים יוכלו לחגוג יום עצמאות אם באותו יום תימחק המילה 'נכבה' מהלקסיקון שלהם"

דהיינו, לבני מדברת על דברים שאמורים לקרות בו זמנית: גם הקמת המדינה הפלסטינית, וגם מחיקת המלה נכבה מהלקסיקון. עם זאת, אפשר לטעון שהפעם הטיעון שלי חלש, כי בבו-זמניות הזו טמונה בעצם הסכמה מראש, כתנאי, מחיקת המלה מהלקסיקון כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית.

אבל אפשר לקחת את זה רחוק יותר. מה משמעות מחיקת המלה 'נכבה' מהלקסיקון הפלסטיני? ויתור על השיבה והרכוש תמורת הכרה ישראלית במדינה פלסטינית עצמאית? או אולי גם מימוש חלקי של שיבה והשבת רכוש או פיצוי למספר סמלי של פלסטינים? או אולי פתרון נרחב יותר ומקיף יותר? לבני לא מספרת לנו את עמדתה בסוגיה זו.

(אתר הארץ שב לשידוריו הרגילים)

אז מה קרה היום בוועדה לביקורת המדינה בעת עדותו של פרופ' יחזקאל דרור? תלוי את מי שואלים.

אם שואלים את אנשי מעריב NRG, אז פרופ' דרור אמר שיכול להיות שעשה טעות, ורצה לעזור לציבור לבחון את עמדותיו. יו"ר הוועדה אורלב סבור שהדברים מכתימים את ועדת וינוגרד, ו"לדעת הוועדה" שגה פרופ' דרור כשהתראיין ולא הצליח להעביר את דבריו במדויק (דהיינו, אנחנו במעריב צודקים).

אם שואלים את אנשי ידיעות אחרונות ו-ynet, אז פרופ' דרור חושב שיש משקל לממשלה שמקדמת שלום, והוא רצה לעזור לציבור לבחון את עמדותיו, אבל אולי היה בדיעבד בוחר מילים אחרות. אנשי הוועדה הביעו צער על דבריו כפי שהובאו בחלק מאמצעי התקשורת (דהיינו, איך לומר מעריב בלי להגיד).

ואם שואלים את אנשי הארץ, אז פרופ' דרור כועס על הכותרת המסולפת שניתנה לדבריו (איך לומר "מעריב משקר" בלי להגיד), ובכלל אב שכול פנה אליו ושאל איפה האחריות של הוועדה למעשיה.

אני מתנצל מראש על הקלישאה, אבל לא יכולתי להתאפק: מבולבלים? גם אנחנו!

קראתי קצת את דו"ח ועדת וינוגרד שלשום. יש לי שתי תהיות.

1. לאורך תיאור השתלשלות הדיונים בימי המלחמה בחודש יולי נראה שברור היה לכל המשוחחים שאין לבצע כניסה קרקעית מקיפה לשטח לבנון (עד נהר הליטאני) כדי למנוע את ירי הקטיושות ושאר הרקטות על אזור הצפון. בתור אזרח ישראלי, תושב הצפון, שבילה את המלחמה כפליט אצל קרובי משפחה וחברים טובי לב (וגם קצת במילואים), אני תוהה: מדוע? האם נאמר משהו בדו"ח (או בעדויות) שמסביר את הסיבה שבגינה כולם נקטו בעמדה זו?
2. יש שני שמות שכמעט לא שמעתי בשבועות האחרונים. אחד, הוא של בעל הניסיון הרב ביותר בממשלה בתקופת המלחמה – שמעון פרס. האם לא היה מצופה ממנו למלא תפקיד בולט יותר בדיונים? השם השני צריך היה לעלות בסמיכות לשמם של השר מופז והרמטכ"ל לשעבר יעלון, ששמם הוזכר בקשר למוכנות הצבא. השם הזה הוא שם שלא נעים לומר היום, כי הוא לא יכול להגיב מתוך התרדמת בה הוא שרוי: ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. מה אומרת הוועדה על חלקו בשחיקת מוכנות הצבא למלחמה?