אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

רותי סיני מפרסמת במעריב מאמר נגד הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. בחלק הראשון של המאמר היא שואלת מדוע לעצור רק בצריכת שירותי זנות ולא להמשיך לפורנוגרפיה, שיחות אירוטיות ואפילו לשוק הפרסום המחפצן נשים. אני לא הולך להיכנס לדיון הזה, למרות שיש לי גם מה להגיד עליו. אני כמובן גם מסכים עם סיני שהמדינה צריכה לרדוף בראש ובראשונה את סוחרי הנשים והסרסורים, ולהפעיל תוכניות גמילה מסמים וסיוע לנשים לצאת ממעגל הזנות. על כך אין לי ויכוח.

סיני מכירה בכך שבמדינות מסוימות – שוודיה למשל, העבירו חוקי הפללת לקוחות זנות, אבל כותבת:

בכל מקרה, לא כל פתרון שמתאים לשבדיה מתאים לישראל. השוויון בין המינים הוא אבן יסוד של החברה השבדית. נשים מהוות שם מחצית מהמחוקקים והשרים. החברה השבדית הומוגנית. רמת הצייתנות שלה לחוק גבוהה. לא כך בחברת מהגרים רב-תרבותית.

צרכני הזנות בישראל משקפים את פני החברה – בני טובים וידוענים שחוגגים מסיבות רווקים, אנשי עסקים שמשלמים שוחד מיני ללקוחות מחו"ל, גברים ערבים וחרדים, עובדים זרים ששוהים בישראל בלא בנות זוג, תיכוניסטים שמתנסים בחוויה מינית.

להפללתם תהיה רק תוצאה אחת – העשירים יצרכו זנות בדירות ומלונות פאר, הרחק מידם של שוטרי מחלק המוסר. השאר יסתכנו בביקור אצל זונות במקומות מסתור וישלמו לסרסורים ש"יגנו" עליהם.

ואני שואל: ולמה זה רלוונטי? נגיד שאכן זה יהיה המצב, האם לא יהיה זה שיפור משמעותי? הפללת הלקוחות וכמה הרשעות מתוקשרות יביאו לדעתי לרתיעה מסוימת ולהקטנה משמעותית בכמות צרכני הזנות. והקיטון הזה יועיל במיוחד לשכבה הפגיעה ביותר – לא "זונות הצמרת" המועטות המשרתות עשירים בבתי מלון, בסגנון פרשת המושל אליוט ספיצר, שאני חושב שאין מחלוקת שהן נמצאות נמוך בסדר העדיפויות של הוצאת נשים ממעגל הזנות – אלא באותן קורבנות סחר בנשים המנוצלות בבתי בושת ונאלצות לקיים יחסי מין עשרות פעמים ביום עם עשרות גברים. אם נקבל את ההנחה (שאני חושב שהיא סבירה) שזנות, לא משנה מה נעשה, לא תעלם לגמרי מהעולם, מדוע סיני מוותרת על אמצעי שיפחית את מספר הלקוחות ויקטין את שוק הזנות ולכן את מספר הזונות ואת המוטיבציה של סוחרי נשים וסרסורים לעסוק בכך? כי היא חוששת לא יאכפו אותו מספיק? אז שתפעל להגברת האכיפה, כמו גם להגברת האכיפה נגד סרסורים וסוחרי נשים, אותה היא משבחת.

אני חושב שהסיבה היא אחרת, וכאן נכנסת האג'נדה של רותי סיני. אני חושב שסיני יודעת שהצרכנים שיתפסו הם בעיקר מתת-קבוצה של האוכלוסיות שמנתה: עובדים זרים, ערבים, חרדים, ושאר אוכלוסיות חלשות/מוחלשות, כי האוכלוסיות החזקות יותר "מכירות את המערכת" יותר טוב ויתפסו פחות (כמו העשירים בהסבר שלה לעיל). אני מעריך שסיני חוששת שזה יחזק בקרב הציבור הישראלי את הסטיגמות על אותן אוכלוסיות, בצדק או שלא בצדק. אבל במערך השיקולים שלנו, מה חשוב יותר? סטיגמות על ציבורים מסוימים, או הקטנת תופעת הזנות? לי התשובה ברורה.

פעם התרבות היתה אוראלית. סיפורים עברו מפה לאוזן. אז הומצא הכתב, אבל הוא היה נחלת מעטים עד המצאת הדפוס. גם כשהגיע הדפוס, הנוהג היה בתחילה להקריא את הכתוב לאחרים ולקח זמן עד שאנשים החלו לקרוא לעצמם, מה שמכונה "לקרוא בלב". זו היתה תרבות כתובה.

אז הגיע הרדיו, ובתחילתו היו הרבה תסכיתים, שהם למעשה לקרוא טקסט כתוב באופן מומחז, והטלוויזיה, שגם היא היתה בתחילתה מעין "רדיו מצולם". אני חושב (לא בדקתי) שהתפתחות השידור הלא-מתוכנן הגיעה קצת מאוחר יותר. השידור הלא-מתוכנן הוא חזרה לסוג של תרבות אוראלית, הפעם עם ממד ויזואלי חזק מאוד.

ואז הגיעו המחשבים ואיתם רשת האינטרנט, אשר הם בעיקרם סוג של חזרה לתרבות כתובה, עם איים של מדיומים יותר ויזואליים (יו-טיוב ודומיו) ואוראליים (פודקאסטים). לאן נלך מכאן? מי יודע.

(נכתב בעקבות מה שהתחלתי לקרוא בספר "טכנופולין" של ניל פוסטמן)

(זהירות, ספוילר לסרט A Few Good Men)

.

.

.

בסוף הסרט A Few Good Men (ששמחתי לגלות עכשיו שהתסריט שלו נכתב על ידי אהרון סורקין) מתהפכת הסיטואציה ועורך הדין קאפי (טום קרוז) שהיה על סף להיות מואשם בהעלבת קצין, מצליח למשוך את קולונל ג'סופ (ג'ק ניקולסון) בלשונו להודות שהוא נתן את הפקודה לעשות "שמיכה" (code red) לחייל שמת.

KAFFEE
Did you order the code red?

JESSEP
(pause)
You're goddamn right I did.

אז הכל קופא, וקאפי אומר:

Please the court, I suggest the jury be
dismissed so that we can move to an
immediate Article 39a Session. The
witness has rights.

אהבתי את הסצנה הזו, לא רק בגלל שהיא השיא הדרמטי של הסרט, אלא גם בגלל ההוגנות של קאפי, והסיפא The witness has rights. קאפי הצליח להשיג את שרצה: הוכחה שלא החיילים הם שיזמו את ה"שמיכה" אלא מפקדם, אך מרגע שהשיג זאת, לא המשיך להשפיל את הקולונל ג'סופ אלא עצר ושמר על כבודו ועל הליך מסודר.

(מצד שני ג'סופ התחיל להשתולל, וכשכלו כל הקיצין צעק עליו קאפי:

Don't call me son.
(beat)
I'm a lawyer, and an officer of the United
States Navy. And you're under arrest you
sonofabitch.

)

אני יכול לשלוף כאן כל מיני אמרות כמו "בנפול אויבך אל תשמח" ו"לא בועטים ביריב שנפל אל הקרקע". אבל הסצנה הזו שווה אלף ביטוים וניבים. כשמישהו מסכם דיון ב"אתה לא צודק, ואתה גם טיפש" אז מה נותר לצד השני? לענות בנימוס? מבחינתו כל הכללים בטלים ולא נשאר לו מה להפסיד.

ראיתי את התבנית הזו לא אחת. מקום שבו הדבר מוקצן (בגלל השיח המקוון, אני מניח) הוא דיוני הדחת מפעילים ודיונים ערים אחרים בוויקיפדיה. ראיתי את זה גם קורה בוויכוחים באייל הקורא. קידוש המטרה להוכיח את צדקת עמדתך מכשיר השפלה ורמיסה עד דק של הצד השני. פעמים רבות אנשים לא חושבים על "היום שאחרי" ולא נותנים את הסולם שיאפשר לצד שעומד להפסיד בוויכוח להמשיך להיות חבר תורם בקהילה, אלא עושים את כל שהם יכולים כדי לקעקע את דמותו, ולפעמים, בלי משים, אפילו יוצרים ממש טרול שעושה "דווקא".

השיח המקוון, שהוא דיון עני יחסית בפרגמטיקה, מקשה על המתדיינים להביע אמפתיה אחד אל השני – אותה אמפתיה שדווקא בסיטואציה הזו נדרשת כדי לשמר אווירה נעימה ושיתוף פעולה שכל כך נחוצים באתר כמו ויקיפדיה.

בשיעורי חיבור בתיכון למדתי את התבנית הבאה: הצג את הנושא ואת עמדתך. פרט את טיעוני ה"בעד". פרט את טיעוני ה"נגד" ואת סתירתם, ואז סכם. החיבור במתכונת זו הוא כתיבה שנועדה לשכנע. הוא לא מפנה את הביקורת כלפי עצמו. אין שם משהו בסגנון "הסבר את החסרונות של עמדתך".

אחר כך, בשנה האחרונה בטכניון, השתעשעתי קצת בחוג הדיבייט. גם שם, המטרה היא לשכנע, ולא משנה במה. אסור להטיל ספק בעמדה שאתה אמור להגן עליה.

אני חושב שנדיר היום למצוא כתיבה אחרת. כתיבה מהרהרת, שבוחנת את העמדה של עצמה. שאינה מנסה בהכרח לשכנע, אלא יותר "לברר". כתיבה הססנית. כתיבה שמציגה עמדה ולא מסתירה את חסרונותיה אלא מציגה אותם בלי כחל ושרק, ועדיין סבורה שזו הדרך.

לא מדובר בתופעה חדשה. אני מניח שגם נאומיו של קיקרו (לא קראתי) היו מוכווני מטרה ולא התפארו בחסרונות העמדות שבהם תמך. אבל אני חושב שהמשפטיזציה של החברה בעשורים האחרונים אחראית למצב הזה. מעין התייחסות לעמדות שלנו כצד בבית הדין של הקוראים, עליו יש להגן בכל מחיר, ולא לסטות מילימטר ולהציג את "אשמתו" (או "חפותו", אם אנחנו קטגורים לצורך העניין).

אני חושב שזה חבל.

קצת מוזר לי לקרוא את ההכרעה בפרשת ההאשמה של פרופ' דוד אוחנה בהטרדה מינית של נשים בסגל המנהלי של אוניברסיטת בן-גוריון (אצל טלי לטוביצקי מתפרסם ניתוח של ההחלטה שכתב ד"ר גידי נבו, שלפי התיאור, הוא מרצה עמית של אוחנה).

מצד אחד, אוחנה הוא נציג של קבוצה לא-הגמונית: המזרחים. מצד שני, הן נציגות של קבוצה לא-הגמונית: הנשים. מרבית האנשים שאני קורא בבלוגוספירה נוטים להתייצב כמעט תמיד לצד הקבוצה אשר אוחזת בפחות כוח: העובדים, הנשים, המזרחים, הערבים, מהגרי עבודה, פליטים וכו', מול הקבוצה שאוחזת ביותר כוח: בעלי ההון, האשכנזים, הגברים, הממשלה, הממסד וכו'. הפעם יש לפנינו מקרה יוצא דופן: שני הצדדים הם נציגי קבוצות שנתפשות כחלשות יותר.

כיוון שאני מאמין שאנשים אינם מגבשים דעה על פי שקילת עובדות, אלא בוחרים את העובדות המתאימות לעמדות המוקדמות שלהם (ומצניעים את אלו שאינן מתאימות), אני חושב שהמקרה הנוכחי יכול להיות נשוא מחקר מעניין למיפוי של הבלוגוספירה (ולא רק היא): למי חשובה יותר המזרחיות על פני מניעת פגיעה בנשים, ולהיפך.

אחד הטיעונים שלי נגד גישת הרב-תרבותיות הוא שגישה זו בעצם משמרת את מבני הדיכוי הקיימים. חברה רב-תרבותית היא חברה שבה אין ברירה אלא להסכים עם הלגיטימציה של אלו שמבצעים מעשים שנתפשים בעיני הצופה המערבי כאיומים ונוראים בדרגה זו או אחרת: החל מכללי לבוש ואיסור התנהגות חד מינית מוחצנת, וכלה בהשחתת הגוף ומניעת הנאה מינית כמו במילת נשים (ובימינו גם יש לא מעט הרואים כך מילת גברים) ובשריפת אלמנות. אבל כל המעשים הללו מלכתחילה משמשים כלי בהנצחת מבני הכוח של אותן חברות: בדרך כלל הפטריארכיה השלטת, אז מה הועילו חכמים בתקנתם? מבני הכוח נשמרים, תוך יצירת מצג שווא של קבלה הדדית, אשר מתרחשת למעשה רק בקרב מובילי הקבוצות או באישורם.

לא שבחברת כור-היתוך המצב בהכרח יותר טוב. חברה כזו יכולה לאמץ את הערכים של הקבוצה השלטת, או לבנות סולם ערכי בתהליך של תן וקח, שמתבצע בין מובילי הקבוצות, והנה שוב חזרנו לנקודת ההתחלה: אלו שנמצאים למטה בכל קבוצה, גם נשארים למטה.

אני מאמין שבחברת כור-היתוך יש לפחות סיכוי לשינוי, בשל הדינמיות החברתית והרצון המשותף שנמצא ברקע לבנות חברה חדשה. הרצון הזה יכול לאפשר לאלו הנמצאים בתחתית הקבוצה שלהם לפרוץ מבעד למבנה הכוח הקבוצתי ולהשפיע על סדר היום הכללי. בחברה רב-תרבותית אפילו את זה אין, ואין תקווה לאלו שנמצאים בתחתית הקבוצה שלהם, ונשלטים על ידי הערכים המוכתבים על ידי מובילי הקבוצה.

אני נרתע מהפגנות. בהפגנה יש גורם חברתי משמעותי, של שייכות לקבוצה גדולה של אנשים (גם אם מולה יש קבוצה אחרת, יותר גדולה, של אנשים, זה אותו הדבר), של התחברות לרעיון גדול מאדם אחד. אני לא מתחבר לזה.

יש ברעיון ההפגנה לדעתי גם מסרים סמוים, מרומזים. מסר אחד כזה הוא ש"הרבה = צודק", שהרי עשרות אלפי אנשים באו להפגנה (כולם בטח זוכרים את הוויכוחים לגבי הפגנת ה-400,000), ולמרות שהמשטרה מעריכה שבאו רק כך וכך, המארגנים סבורים שבאו הרבה יותר, והצופים בבית חושבים לעצמם "אם כל כך הרבה אנשים התגייסו למען הרעיון הזה, בטח יש בו משהו".

בהפגנה יש גם מסר סמוי, מרומז ועדין מאוד של אלימות. הפגנה היא התארגנות של אנשים שבאים להראות תמיכה ברעיון. אבל בעצם ההתכנסות האנשים הללו גם מציגים את כוחם – הנה קבוצה גדולה של אנשים אשר מוכנה לעשות משהו למען רעיון. הם מוכנים להשקיע משאבים רבים: להתכנס בכיכר העיר, לצעוד (לפעמים עם לפידים), לטרוח ולהכין שלטים, לקרוא קריאות קצובות וכו'. המפגינים מפגגינים את כוחם – הנה אנחנו, ואנו לא מעטים (נעזוב לרגע הפגנות יחיד או הפגנות ממש קטנות, אלו כבר תוצרים עקיפים של תרבות ההפגנה לדעתי), ואם לא תענו לדרישותינו, יש כאן חבורה של אנשים שמוכנה לעשות הרבה כדי שזה יקרה. מה נעשה? לא נאמר, רק נרמוז (הנה באנו לכאן כולנו, ויש עוד! הרוב השקט שנשאר בבית, ועבורו אנחנו עושים את העבודה). יש כמובן הפגנות שהן אלימות בפועל, בין אם בתגובה לניסיון פיזור אלים של המשטרה, ובין אם במכוון על ידי משתתפים בהפגנה או אפילו מארגניה, אשר דואגים מראש להצטייד באמצעי לחימה מאולתרים אלו או אחרים.

המלה הפגנה היא לדעתי רק קיצור למטבע הלשון "הפגנת כוח". הפגנה אינה רק הבעה של רעיון. יש בה הרבה כוח שמישהו בחר לשדר למישהו אחר – לקבוצה פוליטית יריבה, להנהגה הפוליטית, ולכל נמען ישיר או עקיף שלה. הכוח הוא מרומז, סמוי ועדין, אבל הוא שם.

השאלה שמעניינת אותי היא אם ההבדל בין הפגנה שקטה עם שלטים וללא קריאות לבין אלימות ישירה, כהפעלת כוח, הוא רק כמותי, כמו שאפשר אולי להסיק ממה שרשמתי לעיל, או שההבדל הוא איכותי? אף אחד עדיין לא נהרג מקריאה של סיסמה לעברו. אבל בחברה שבה גם אלימות מילולית נחשבת אלימות – מי יודע, אולי גם הפגנה היא סוג של אלימות, מרומזת?

לפני שלושה שבועות הייתי עד לעימות קולני בין שתי נשים. הייתי בהופעה באולם קטן וצפוף, אליו נכנסו אנשים כל הזמן (וגם יצאו מדי פעם). ישבתי בצד על מעין ספסל, במאונך לבמה. לפני הספסל הארוך היה מעבר, שלתוכו נדחקו מדי פעם עוד ועוד אנשים בניסיון להגיע לקרבת הבמה, או לעמוד בו ולהסתיר לנו.

ראיתי מימיני אישה שהחלה להתעצבן. בשלב מסוים הגיעו אצלה מים עד נפש, וכשהגיעה אישה אחרת ועמדה לפניה והסתירה, פרץ בין השתיים ויכוח. נדהמתי מעוצמת הרגשות והטונים אליהם הגיעו השתיים, אבל יצאתי משם עם תובנה.

כשגברים מתווכחים, הם לא הולכים עד הסוף. אני חושב שזה בגלל שברקע הוויכוח בין שני גברים ישנו האיום בהתדרדרות לאלימות. וההימור הוא גדול מדי – שני הצדדים יודעים שהם עלולים להיפגע פיזית בעימות אלים. לכן, הם מגבילים את עוצמת הוויכוח.

כשנשים מתווכחות, האיום באלימות כמעט לא קיים, על כן הן מרשות לעצמן להתווכח בלהט ובלי מעצורים, ולהגיע לטונים שגברים לא מעיזים להגיע אליהם.

יש כאן בטח כמה גולשים שלמדו מדעי החברה. האם יש ביסוס להבחנה שלי?

משדרים עכשיו בטלוויזיה בערוץ MGM את הסרט "כרס של ארכיטקט" של פיטר גרינווי. אנצל את ההזדמנות כדי לכתוב איזו מחשבה שמתגלגלת אצלי בראש כבר יותר משנה.

צריך אגו לא קטן כדי להיות ארכיטקט. הבנתי זאת לראשונה כשערכתי את המאמר הזה. יוסי מטלון כתב שם:

היום, האדריכל שרוצה להשפיע צריך להביט אחורה, לראות מה הייתה מהות תפקידו בעבר. אז היה אדם משכמו ומעלה שמסוגל להשתמש ביכולת שלו להיות המאסטרו, המנצח על העבודה .הייתה לו השפעה חיובית ועוצמה בכל מישור ומעגל. נוכחותו ומקומו בחברה היו בטוחים. פעם היה האדריכל מכוון ומדרבן, ודעתו היה מתקבלת ולא רק נשמעת. הוא הוביל בכל החוגים, בדעות ובמעשים, ולא נגרר אחרי תאבונם של אחרים. דעותיו ותפיסותיו התקבלו בקשב ובאהדה. "אדריכל הניצחון", "ארכיטקט הרעיון", הם שמות שנועדו לתאר מנהיג מוביל, אדם שסוחף אחריו אחרים ורבים.

מטלון רואה בארכיטקט דמות של מנצח על תזמורת (ומנצחים, כידוע, לא סובלים גם הם חס וחלילה מאגו נמוך). כשקראתי את הטקסט לראשונה בעת העריכה חשתי כאילו הוא נכתב בשחצנות, מנקודת מבט של מי שיודע יותר טוב מכולנו מה אנחנו רוצים ולמה אנחנו זקוקים:

החזון האדריכלי מחבר בתוכו את התפקיד ההיסטורי של האדריכל המנהיג, כפי שהיה פעם, עם נתינת כבוד לאדם ולסביבה שבה הוא ואחרים חיים. ביחד עם כל זה, צריכה להיות לו יכולת של מנהיג מוביל, מקובל ומכובד, מורה משכנע, מסביר ומכוון שמוביל את החברה, ללא מורא, ובהסכמה כוללת, אל הכיוונים והרעיונות כפי שהוא רואה אותם בדמיונו. הרעיונות הם במישור הפיזי, דהיינו אדריכלות, וגם במעגלים הכלכליים – חברתיים – פוליטיים.

כלומר, לארכיטקט יש חזון ועליו לשכנע אותנו, להסביר לנו, ולכוון אותנו אל הרצוי שאותו הוא יודע. האדריכל לומד אותנו ומתאים את הסביבה אל צרכינו היחודיים (זו הסיבה להבנתי שמטלון יוצא שם נגד הבנייה ההמונית בתבניות כלליות שאינה אינדיבידואלית ומותאמת לדיירים ספציפיים).

לאחר שעיכלתי קצת את הטקסט הבנתי שמקורו לא ביהירות אלא בתפישה פטרנליסטית-אך-חיובית. האדריכל (או, לייתר דיוק, האידאל הרצוי לאדריכל כפי שהוא מוצג במאמר) חש שהוא אכן יודע כיצד לעצב את הסביבה בהתאם לצרכינו מעין הווארד רוארק אשר מנצח על תזמורת בעלי המלאכה אשר מגשימים את חזונו עבורנו. אדם שמסוגל לומר "זה מה שאני חושב שצריך לעשות" ואולי אף מתפטר מתפקידו כאשר הוא נדרש להתפשר על בינוניות שאינה עומדת ברמה שקבע לעצמו. שחש מתוסכל כשהוא מביט בסובבים אותו ורואה שהם מונחים על ידי שיקולים זרים.

אפשר, כאמור, לקרוא את המאמר של מטלון כמניפסט של יוהרה וחשיבות עצמית, אבל אפשר גם לקרוא אותו כהצהרת כוונות של בעל מקצוע גאה, אשר לוקח אחריות על יציר כפיו. בעידן שלנו של "מות המומחה", שבו "כל אדם שיודע לקנות אסלה ולבחור צבע לקרמיקה במטבח חושב שהוא אדריכל" קול כזה הוא נדיר למדי.

ואני? אני רכשתי דירה בבניין קומות, ועיצבתי את המטבח שלי בעצמי. בחרתי אסלות והחלטתי שאצלי השיש ימשיך מהמשטח גם אל הקירות במקום קרמיקה. אני שוקל את האפשרות להעזר במעצב/ת פנים, אבל לא בטוח שאעשה זאת. בבית הבא אולי אשתמש סוף-סוף בשירותי ארכיטקט/ית.