אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

לפני קצת יותר משעה התראיינו אצל לונדון וקירשנבאום בערוץ 10 צמד החוקרים גדעון רמז ואיזבלה גינור. התזה שמעלים השניים בספרם Foxbats over Dimona: The Soviets' Nuclear Gamble in the Six-Day War מחזקת טענה שהעליתי מספר פעמים בעבר בדבר שאלת עיתוי מלחמת ששת הימים וסיבתה. טענתי היא שעיתוי המלחמה נבחר כדי לעצור את התגרענותה של ישראל, שהיתה אז בדיוק על סף חציית הגבול לפצצה גרעינית.

מהפרטים שהצלחתי לאסוף מהראיון: לקראת סוף שנת 1965 העבירה ישראל לברה"מ מסר חשאי לפיו למרות חילופי השלטון בישראל מדב"ג לאשכול בשנת 1963, ימשך הפיתוח הגרעיני. בברה"מ היה מי שרצה שישראל לא תתגרען ותחתום על האמנה שהתגבשה אז לפירוז העולם מנשק גרעיני, אך ישראל סירבה (בין השאר כי מדינות ערב סירבו לחתום על אותה אמנה). לכן, נדרש "קזוס בלי" אשר יציג את ישראל כתוקפנית ויצדיק את תקיפת מתקני הגרעין של ישראל בדימונה על ידי מפציצים רוסים, אשר יזכו להגנה של מטוסי ירוט של חיל האוויר המצרי.

בסוף מאי 1967, בוצעו שתי גיחות צילום באמצעות שני מטוסי מיג 25 (קוד דיווח נאט"ו: Foxbat, מכאן שם הספר) של הכור בדימונה (וזאת כחודשיים לפני שהמטוס נחשף למערב במוסקבה ביולי) כחלק מהצעדים לדרדור המצב ולשם השגת תמונות עדכניות עבור המפציצים. הסברה עד כה היתה שהיה מדובר במטוסי מיג 21 מצריים.

אולם מכת הפתיחה של ישראל השמידה לכל צורך מעשי את חיל האוויר המצרי, אשר לא יכול היה לספק מטריה אווירית למפציצים הרוסים, וההפצצה בוטלה. עם זאת, כוח סובייטי נחת ממערב לתעלת סואץ והיה אמור ללחום נגד ישראל, אך חלק ניכר מחיילי הכוח נהרגו ונפצעו בתקיפה ישראלית, מה שסיים את המעורבות הסובייטית הישירה בלחימה.

בתיאור לעיל יש הרבה חורים, והוא כנראה חלקי ומבוסס על קרעי עובדות מכאן ומשם. במקור ראשון מהיום יש ראיון עם זוג החוקרים, שמכיל פרטים נוספים.

אמיר אורן ב"הארץ" מזכיר לנו שתקציב הביטחון, כולל החלק שמופנה למיזם הגרעיני של מדינת ישראל, הוא משחק סכום אפס:

עד כדי כך התרגל העולם ליכולת הגרעינית הישראלית, עד שבציבור הישראלי שוכחים שהמחלוקת אינה צריכה להסתיים בסוגיית היסוד. השאלה האמיתית, איננה "האם", אלא "על חשבון מה?": האמנם השקל האחרון, לא הראשון, המופנה שנה-שנה ליכולת הגרעינית, אינו גורע מהשקלים שאפשר היה להקציב, למשל, ליירוט קטיושות? האם למען ההרתעה הנחשבת בעולם "אסטרטגית" אין ישראל פוגעת באמצעים "טקטיים", עד שהיא נחבלת אנושות במערכות צבאיות ומכרסמת באותה הרתעה?

היסטורית, זה ויכוח שעימת את יגאל אלון ויצחק רבין עם משה דיין ושמעון פרס. ובמונחי שנות ה-60: אחדות העבודה נגד רפ"י, המטכ"ל מול משרד הביטחון. הד לכך ביחסי רבין-פרס נשמע גם בהיותם לראש הממשלה נגד שר הביטחון. רמטכ"ל נבחן במלחמה של היום, לא בהכנותיו לזאת של מחרתיים. לפרטים נא לפנות לדן חלוץ, שמעולם לא הסתיר שבעניין זה, הוא רביניסט.

…

שדולת הקהילה הגרעינית בישראל מתבססת על נגישותם הישירה של ראשיה למקבלי ההחלטות, פיצוי על העדרם של ועדי אלפי עובדים, בעלי מנופים פוליטיים, בתעשיות הביטחוניות. כמעט יובל שנים לאחר תחילת העבודות בדימונה, מוסכם על רוב הציבור בישראל שצריך לשמור על הקיים ולהשקיע בפיתוח העתיד.

מה שאינו מוסכם, כי אינו ידוע לפרטיו, הוא מחיר הגרעין, אם לא מחשש לבזבוז, לפחות מזווית ההשקעות בנושאים אחרים. …

ראוי, עם זאת, לקשר גם לפתיל הזה שמתחיל בתגובה של מישהו שהזדהה כ"האייל הגרעיני".