אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

לא, זו לא רשומה על גשם.

לשחר יצאה רשומה נפלאה. הלוואי שהייתי יכול גם אני להתגאות ברגעים מוזיקליים מרגשים באמת. אבל אין לי כאלו, ואלו שאני זוכר לא יצאו כאלו מרשימים. ובכלל, אחרי הרשומה הקודמת על היסטוריית המחשוב שלי תהיתי מה אני צריך את כל העברות השרביט הללו בכלל. אני הרי לא בלוגר באמת, אלא סתם אחד שכותב מה שהוא חושב כדי לזכור במקום לשכוח, ומשתדל לא לכתוב יותר מדי על החיים שלו. אבל אז משהו דיגדג לי בכל זאת בקצות האצבעות. אז ככה:

סוף 1984. אני בכיתה ד'. הילד שלא היה איתם מאז כיתה א' אלא הצטרף בתחילת כיתה ג', וסופר חנון, בנוסף לכל. לא ממש משתלב חברתית. לא ממש מקובל. גרוע בספורט, טוב במתמטיקה. אז החלטתי שאני צריך להבין קצת יותר מה עושים שאר "בני הנעורים" שאינם אני, וביקשתי מנוי ל"מעריב לנוער". חוץ מזה, החלטתי שאני צריך להכיר עוד להקות חוץ מ-WHAM!, אז לקראת סוף חודש דצמבר רכשתי כמה קלטות ריקות, בדקתי את הפיצ'ר של הקלטה מהרדיו ברדיו-טייפ החדש של אבא שלי, והתכוננתי לקראת המצעד השנתי ברשת ג'.

היום המיוחל הגיע. ישבתי בסלון, ואז החל האות של המצעד השנתי (עם בני דודקביץ'? ערך בני דודקביץ'? לא זוכר). השיר הראשון, במקום מספר ארבעים, היה When the rain begins to fall של פיה זדורה (שהשדרן טרח לציין שהיא אשתו של משולם ריקליס. אי אפשר, כנראה, בלי נקודה יהודית) וג'רמיין ג'קסון (אח של). שיר פופ קצבי כזה. לא משהו להתגאות בו. סתם שיר. שיר בכיף.

אני לא ממש זוכר מי זכה באותה שנה במקום הראשון (סיכוי סביר שזה היה שיר של WHAM!). אבל אני זוכר מי זכה במקום הארבעים. הרגשתי שיש לי סוף-סוף קצת השכלה מוזיקלית עכשווית. ואז ב-1985 הגיעה "רכבת לילה לקהיר" של משינה, והשאר היסטוריה.

(כמו אצל דובי: אין הזמנות ספציפיות, אבל אם אתם רוצים לכתוב, אתם יכולים לומר שערן שלח אתכם)

חזרתי עכשיו מהופעה של Jethro Tull באמפיתאטרון במבצר שוני. פעם כתבתי ביקורת על הופעה של שי נובלמן וחשבתי לפרסם אותה באייל הקורא, אבל שמעון גלבץ, שממנו ביקשתי לעיין במאמר בטרם אשלח אותו לשאר העורכים, הסביר לי בעדינות שאני לא יודע לכתוב ביקורת על מוזיקה. אז אל תצפו שתהיה להלן ביקורת חדה ומנומקת אלא כמה התרשמויות ומחשבות.

להקת החימום היתה אגרול, שהדבר הכי מעניין לדעתי בהופעה שלהם היה הדוגמה על השמלה של נגנית הכינור. המוזיקה שלהם בנאלית לדעתי, ולא מתוחכמת.

ואז עלו חברי הלהקה, ובראשם איאן אנדרסון. שכחתי להביא מצלמה, אז אין תמונות לצערי. יודע אנדרסון נפש קהלו – חלק ניכר מההופעה נלקח מהתקליטים המוקדמים כ-Aqualung, Stand Up וכמובן Thick as a Brick. אחרי השיעמומון של אגרול והחום והלחות באמפי הפתוח, זה היה משב רוח רענן ומהנה (וגידי אפילו לא צעק יותר מדי, לאחר ש"קרע" את הגרון אמש בהופעה הראשונה שנערכה בירושלים). הביצועים הם נהדרים. הצליל עשיר ומכוונן היטב, והעיבודים מרתקים. אנדרסון מפלרטט עם הקהל ועם הלהקה בסימן ההיכר שלו – נגינה על חליל תוך כדי עמידה על רגל אחת. הוא מקפץ ברחבי הבמה ונותן אותה, באבירות, לחברי הלהקה האחרים, בקטעי הסולו שלהם.

אני מתנצל מראש על האסוציאציה האירוטית להלן, אבל הביצוע לשיר Aqualung, שנפתח בהקדמה ארוכה-ארוכה, היה כמשחק מקדים לפני משגל. אנדרסון וחבריו מתגרים בקהל כמו יד המגששת דרכה במעלה ירך לעבר המפשעה, נוגעת לא נוגעת, עד למעשה עצמו. אם יצא לכם פעם לראות את אנדרסון, כשהוא אינו מנגן אלא מחקה את הגיטריסט כשהוא משעין את החליל על מבושיו ואף משפשף קלות את קצהו, אולי תבינו מהיכן הגיע הדימוי הנ"ל…

כשראיתי את חברי הלהקה על הבמה הרהרתי במחשבה שיש משהו עצוב, אולי אפילו פתטי, בחבורה של רוקרים מזדקנים. נכון, לא כולם. חברי הלהקה התחלפו במשך השנים, אבל אנדרסון ומרטין באר כבר בני יותר משישים. אנדרסון אפילו הודיע באמצע ההופעה שהוא הולך לעשות מה שעושים אנשים בני גילו – ללכת להטיל את מימיו (והשאיר את הבמה לקטע של מרטין באר). אז חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שלא. להיפך – יש בזה משהו שמח ומנחם, שאדם בן שישים יכול עדיין לנסר את הלילה עם גיטרה חשמלית, או חליל. שאדם כזה, שגילו בערך כפול מגילי, יכול ליצור מוזיקת רוק שלא נס לחה, ולבצע אותה בהופעה (למרות מחלת סרטן הגרון שפקדה אותו בעבר) גם עם קצת כרס והרבה שערות לבנות או כמעט בלי שערות בכלל. זה לא נראה מביך כמו שזה עשוי להראות, כשאדם אינו מתנהג בהתאם לשילוב של גילו הביולוגי והמוסכמה החברתית. זה פשוט נראה נכון.

אם עשיתי לכם חשק ללכת להופעה מחר בקיסריה, אז צננו את התלהבותכם – כנראה שכל הכרטיסים נמכרו. אבל אל חשש. ההיסטוריה הקרובה מלמדת שאנדרסון הופיע לפני כשנה בפארק רעננה, והשנה מופיעה הלהקה שלוש פעמים (ואנדרסון גם סיפר בראיון שביקר בארץ ביקור פרטי לפני מספר חודשים) כך שנראה לי סביר להניח שהלהקה תבקר אותנו שוב בשנה-שנתיים הקרובות. אני ארכוש כרטיס.

לנסוע הביתה באחת וחצי בלילה. להביט בכבישים הריקים ממכוניות, הנוצצים רק מתאורת הרחוב. להאזין למוזיקה האלקטרונית השמיימית של טומיטה, שכמו נלקחה מפסקול של סרט מדע בדיוני איטי של פעם. לדמיין שהכל כבר קרה לפני יותר מעשרים שנה, אפילו שלא.

אחרי תקופת שתיקה ארוכה, הנה משהו.

Pantheon – Orion

להקת רוק מתקדם הולנדית, שהוציאה תקליט אחד בשם Orion בשנת 1972. לא נראה לי שאפשר להשיג אותו (מצאתי באינטרנט מישהו שמוכן למכור אותו תמורת 350 יורו. לא זול…). רוק מתקדם כמו שאני אוהב – אינסטרומנטלי, עם חליל. בקטע מספר 2 אפשר למצוא את אביו הקדמון של הרינגטון (בעברית: נעימון): אני נשבע בנקיטת חפץ שבפעם הראשונה ששמעתי את הקטע הייתי בטוח שלמישהו מצלצל הטלפון הסלולרי. אפשר לקרוא עליהם קצת כאן. לא מצאתי יותר מזה. כאמור, לא ניתן להשיג את התקליט בחנויות. בהתאם לכללי האתיקה שגזרתי על עצמי, אני מתיר לעצמי לעשות עותקים של תקליטים כאלו, אז אם אתם מעוניינים – צרו קשר בדואל.

רות דולורס וייס – Come See
רק אתמול שמעתי אותה לראשונה. בתחילה הייתי משוכנע שמדובר ברג'ינה ספקטור. מאוד מזכירה לי את האנטי-פולק של ספקטור (שירה נשית עמוקה מצדיקה רשומה בפני עצמה. מתישהו). יש לה אתר שמשמיע מיצירותיה. היא מעידה על עצמה שהושפעה מטום וייטס. קראתי עוד קצת וגיליתי שהיא גם היתה ב-River Styx עם יהוא ירון איש "גוטל בוטל". יש גם ביקורת על הדיסק בשרת העיוור.

וקצת טריוויה (בעקבות שידור "הנסיכה הקסומה" כעת בלוויין):

• מה שמו הפרטי של אביו של איניגו מונטויה?
• ושל הרוזן רוגוף?

(אני חושב שהתסריט המלא של "הנסיכה הקסומה" נמצא ברשת, כך שלא יהיה מסובך מדי לגלות את התשובות, אבל כדאי לזכור את השאלות להזדמנות מתאימה)

כשאפרים שמיר מבצע את השיר "שיעור מולדת" בהופעות חיות, אז בתחילת השיר הוא קצת מזייף. ה"אז" הראשון יוצא לו קצת גבוה מדי, ואחר כך הוא לא מגיע גבוה מספיק. בהמשך המנעד שלו מסתדר.