אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

על פי הסיפור התנ"כי, בני ישראל נכנסו לארץ ישראל ממזרח. מבט חטוף במפה יעלה שאי אפשר להגיע ממדבר סיני לעבר הירדן המזרחי בלי לעבור דרך מדינת ישראל דהיום (שהרי אין גבול משותף לירדן ולמצרים). משמע – בני ישראל עברו דרך חלק ממה שהיום הוא מדינת ישראל שאינו כלול בקושאן התנ"כי.

מישהו קישר באייל לקריקטורה של דניאלה לונדון-דקל בהארץ. הקריקטורה הזו לא הצחיקה אותי. בכלל. ואם היא גרמה לי לחשוב על משהו (מה שקריקטורה אמורה לעשות), זה על כך שלונדון-דקל לא רואה את ההבדל התהומי בין אפליה לטובה של יהודים על חשבון שאר אזרחי המדינה (אפליה שניתן להתווכח עליה לאור דמותה המשתנה של מדינת ישראל ו"קץ שלטון האחוס"לים" אליבא דקימרלינג המנוח) לבין אלימות, שנאה וביריונות. כשלונדון-דקל צובעת את "הקופה הכחולה" של הקק"ל בצבע הצהוב של תנועת "כך", ומטביעה עליה את סמל התנועה הגזענית, הרי שמבחינתי זוהי חזרה לשנת 1975 ולהחלטת האו"ם לפיה "ציונות היא גזענות". האם עלי, כמי שלא מסכים עם פרשנותה של לונדון-דקל, להגיב כפי שהגיב אז שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג המנוח, וכמוהו, שקרע את ההחלטה על בימת עצרת האומות המאוחדות, לקרוע לגזרים את גיליון "הארץ"?

אפשר לטעון שהקק"ל היא מוסד אנכרוניסטי ומפלה, ושיש לפרקו, באופן הדרגתי, תוך מציאת פתרון להשבת כספי תרומות יהודים בארץ ובעולם שתרמו אז, בתקופה אחרת, בה נדרשה התנועה הציונית לרכוש רגב אחר רגב כדי להקים מדינה ליהודים הנרדפים בעולם. אבל ההשוואה שעשה לונדון-דקל לתנועת "כך" הגזענית פסולה בעיני, וחבל שמצא העיתון לנכון לפרסמה.

יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, ח"כ מנחם בן ששון (קדימה), אמר היום כי הציבור הערבי בישראל עתיד לקבל זכויות קיבוציות שיעוגנו בחוקה, באופן דומה לזה המתקיים בחוקות אחרות ברחבי העולם העוסקות בנושא המיעוטים (הארץ).

אני מתנגד להצעה הזו. אני מאמין בלאומיות ישראלית (מבית מדרשם של עוזי אורנן ואנשי "אני ישראלי"), שבמסגרתה יש למסמס את הזהויות הלאומיות המתחרות (היהודית והערבית), ולא לעודדן. אני חושב (בניגוד לנדב) שהמודל הדו-לאומי לא יעבוד כאן (בניגוד לבלגיה למשל), ורק ינציח את הסכסוך. רק מיתוס מכונן אחד יוכל, לדעתי, להביא שלום*. עידוד הדו-לאומיות (או הרב-לאומיות: חשבתם פעם על כל העולים הלא-יהודים שהגיעו לכאן בשנות התשעים מברה"מ, ועל הפועלים הרבים מדרום מזרח אסיה?) ינציח את הסתגרות הקהילות, כמו שהחלוקה לספרדים ואשכנזים הנציחה את הפירוד בקרב היהודים (עד שנות המהפך בערך), ויבטיח משהו שקול ל"שלום קר" בין הלאומים השונים. איני רואה ערך מוסף בקיום הפירוד הלאומי של הרב-לאומיות ולדעתי הוא מחליש את המדינה ובוודאי לא מחזק אותה. דווקא קירוב הקהילות, על ידי הסרת המחסומים השונים על נישואים, מגורים, שירות לאומי (צבאי ואזרחי) משותף וחובת לימוד שתי השפות עדיף בעיני. בן ששון מצוטט כאומר: "אזרח משגשג כאשר יש לו זיקה לקהילה שלו". כשהקהילות במדינה משקפות את העדות הדתיות ובתורן את הלאומים השונים ולא לאום ישראלי משותף, הרי שה"שגשוג" לכאורה הזה מוגבל, ומנציח פערים, ולא סוגר אותם.

לכן, לדידי, מדינת כל לאומיה היא פיתרון לסמפטום ולא לבעיה. קבוצות לאומיות יכולות אולי לקבל זכויות קיבוציות, אבל אלו רק ינציחו פירוד, אשר יאפשר תחת חסותו להמשיך ולקיים קיפוח מחד, ושנאה מאידך. רק היטמעות אמיתית, שבמסגרתה יאלצו היהודים לוותר על חלק מהסממנים היהודיים של המדינה, והערבים ידרשו לוותר על הזדהותם עם הלאום הערבי, תוכל להביא אותנו לשוויון אזרחי.

* ומסקנה אפשרית אחת, בשל העובדה שלמיתוס אין ככל הנראה סיכוי, היא ששלום שכזה אינו אפשרי בדורנו.

חלק מתוך צילום מסך של אתר "הארץ" לפני כמה דקות. חודשים של מכות אנושות לממלכתיות הישראלית, אשר טרם באו אל סופן.

מיהם הישראלים? האם יש עם ישראלי? נדרשתי לשאלה זו לפני כמה דקות בתגובה לתגובה באייל הקורא. להלן הרשימה שהרכבתי לעצמי:

• קבוצות קטנות של יהודים ויהודים-לשעבר (אתאיסטים, פגאנים, חברי "אני ישראלי" ובודדים נוספים)
• עולים מחבר המדינות שאינם יהודים ואינם מעוניינים להשתייך לעם היהודי על סממניו הדתיים, אבל קשרו את גורלם בגורל המדינה
• רבים מבין הדרוזים והצ'רקסים
• מעט ערבים (הניחוש שלי הוא ששיעורם באוכלוסיה מקביל בערך לשיעור מצביעי מימד בקרב היהודים הדתיים. דהיינו, מעט מאוד)
• פועלים זרים שקבעו את מקום משכנם בישראל וילדיהם הפכו לישראלים לכל דבר ועניין

בכמה אנשים מדובר? לא הרבה. אולי כמה עשרות אלפים. האם מספרם גדל מאז בג"ץ טמרין בשנת 1972? כנראה שכן.

לפני קצת יותר מחצי שנה נגנבה תעודת הזהות שלי, ואני צריך אחת ולתמיד לסור למשרד הפנים ולהנפיק חדשה. לפעמים אני משתעשע ברעיון לבקש שבסעיף הלאום שלי ירשם אצלם "ישראלי". אבל אני חושב שאוותר על כאב הראש הזה. אני פסיבי מדי מכדי לפעול למען דברים כאלו.

פרופ' אבי שגיא ופרופ' ידידיה שטרן מפרסמים בעיתון "הארץ" כל פרק זמן מסוים מאמר על סוגיה מוסרית. הבוקר פורסם מאמר שלהם שהזכיר לי למה פתחתי את הבלוג הזה: כדי לכתוב רעיונות אפויים למחצה אשר מתגלגלים לי בראש עקב ענייני השעה. הרעיון להלן הוא אחד מהם.

בעיית המחיר הנדרש עבור השבוים היא בעיה קשה. שגיא ושטרן מזכירים לנו את הכלל המשנאי לפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". פרשת אלחנן טננבוים חידדה עוד יותר את הנקודה הזו, כאשר חלקים מסוימים בציבור סברו שאין לשלם מחיר כפי שנדרש עבור שחרורו של מי שנפל בפח ונשבה בשל תאוות בצע. אבל גם אם נתמקד רק בחיילים, אולי נוכל למצוא איזה משקל-נגד לחוסר האיזון הזה שנוצר מאז עסקת ג'יבריל בשנת 1984?

אולי נאפשר לחיילים אשר מעוניינים בכך להגביל את האחריות של מדינת ישראל לפדיונם. כל חייל שיחפוץ בכך יוכל לנקוב במחיר שהוא מוכן שישולם עבורו. אם נרד לפרטים, זה יכול להיות דומה לאופן שבו מוגדר רשיון CC: החייל יוכל להגדיר חסם עליון על מספר האסירים שהוא מוכן שיוחזרו תמורתו. האם הוא מוכן שישוחררו אסירים "עם דם על הידיים", אולי רק כאלו שפצעו אבל לא הרגו, וכו'. רשימה כזו קל יהיה להרכיב. החתימה על הצהרה שכזו צריכה כמובן להיות על בסיס התנדבותי, כמו כרטיסי "אדי" לתרומת איברים (אני נושא כרטיס כזה עימי, ואתם?), וכמוהם היא תהיה רק בגדר המלצה שתישלף בבוא יום פקודה ולא תהיה מחייבת בני המשפחה הם אלו שיחליטו בבוא העת, אבל תעמוד לנגד עיניהם אותה חתימה הצהרתית של השבוי. מאגר כזה, כמו כרטיסי אדי, לא ינוהל על ידי המדינה, כדי לא ליצור אפילו מראית עין של ניגוד אינטרסים, אלא על ידי גוף עצמאי שיקום לצורך העניין.

ההשלכות הן כמובן קשות ביותר. הידיעה ששמת תג מחיר על שבייך סביר שיהיה לה תוצא מטרף על דעתו של השבוי. סביר להניח גם שהמשפחות לא יקבלו כזה, ראה וקדש את חתימתו של החייל על אותו תג מחיר עצמי. במדינה של הדלפות כמו שלנו עלול גם להיווצר מצב של לחץ על מי שלא חתם (או חתם) כדוגמת הלחץ שמופעל על טירונים לתרום דם (כדי לצאת שבת).

למרות החסרונות הברורים, אני חושב שהמסר שתשלח יוזמה כזו לצד השני, לפיו שבי אינו מביא את החברה הישראלית על ברכיה, נכונה לשלם כל מחיר, יוביל לשינוי כללי המשחק הנורא הזה.

אחת הבעיות שעומדות בפני הישראליות היא הקושי להכיל בתוכה את ערביי ישראל.

הערבים הם חלק מהאומה הערבית, אשר עלתה ממדבריות ערב במאה השביעית וכבשה את המזרח-התיכון וצפון-אפריקה בסערה. ישנה מחלוקת מתמדת בקרב הערבים בסוגיית לאומיות נפרדת מול פאן-ערביות. האם ישנו לאום מצרי? סורי? ירדני רחמנא ליצלן? ומה עם לאום פלסטיני?

לסורים יש את המורשת האשורית (המשורר דיוניסוס הוא מייצגה הבולט, אם איני טועה), ובמצרים ישנם שרידי הקופטים (אשר נמצאים בתחתית המדרגה בחברה המצרית). אצל הפלסטינים היו ניסיונות להתחבר לעבר מדומיין: מורשת כנענית. הפלסטינים של היום ככל הנראה אינם צאצאים של הכנענים, אך זה לא הפריע למשרד התרבות הפלסטיני להפיק פסטיבל לכבוד האל הכנעני הבעל בסבסטיה בשנת 1996.

גם בקרב היהודים קמה תנועה שניכסה לעצמה את הכנעניות. הכנענים, או "הוועד לגיבוש הנוער העברי" היתה תנועה שקמה בשנות הארבעים של המאה ה-20 ושאפה לנתק את העם היהודי בארץ ישראל מיהדותו ולחזור אל שורשיו העבריים הקדמוניים. הנה ציטוט מהערך בוויקיפדיה:

הם דרשו מעין אמנזיה היסטורית מקיפה, ניתוק מוחלט של העם בארץ מקשריו עם היהדות ועם ההיסטוריה של היהדות. אולם כפשרה על ניתוק זה, הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו כי זה העבר שעל העברים להתייחס אליו. יתרה מזאת, לגרסתם העם שישב בארץ בתקופת המלכים המקראיים לא היה יהודי, כי אם עברי, והוא חלק את תרבותו עם עמי האזור. התנ"ך, לטענתם (שהתגבשה על יסוד מחקרים של ביקורת המקרא בזמנו) משקף היסטוריה קדומה זו, אולם רק בחלקו, משום שהוא נערך בימי בית שני על ידי יהודים, ששכתבו את ההיסטוריה של האזור והתאימו אותה לתפיסתם.

האם אפשר להציע מיתוס אשר יאפשר ליהודים ולערבים במדינת ישראל להפוך לקהילה מדומיינת בעלת מיתוס מאחד?

הנה הצעה: האתוס המקובל הוא שחורבן בית שני ומרד בר כוכבא שאחריו סימנו את חורבנו של של היישוב היהודי בארץ ישראל. היהודים נהרגו והוגלו. אולם אתוס זה אינו מדויק. גם לאחר מרד בר כוכבא נשאר בארץ ישוב יהודי, אשר שרד ברובו עד הכיבוש הערבי במאה השביעית. כאן נמצאת נקודת המפתח.

אם נדמיין לעצמנו מיתוס לפיו ערביי ישראל של היום הינם צאצאי אותם יהודים שהתערבבו עם הכובשים הערבים שעלו מן המדבר, הרי שנוכל לומר כי העם התחלק לשני חלקים: אלו שגלו לאחר המרידות, ואלו שנשארו והתערבבו. סוף המאה ה-19 תסמל, אם כן, את תחילת האיחוד בין שני החלקים שהתרחקו במשך כ-1300 שנים, והקמת מדינת ישראל תסמן את האיחוד (שלא הצליח בינתיים).

את המיתוס הלאומי הזה יוכלו לאמץ הערבים והיהודים, ואף להכיל אליו במידת הצורך את צאצאי מלכת שבא, או כל קבוצה לאומית שתצורף אל הלאומיות הישראלית.

אז למה זה לא יעבוד?

כי הייסוד היהודי הדתי ניצח את הייסוד העברי. כי הפאן-ערביות והאסלאם חזקים יותר, למרות הפילוג בין הערבים. כי מקורו של חלק מסוים (נתון במחלוקת) מהערבים בישראל הוא בבירור ממקומות אחרים. כי הערבים טוענים שחלק מהיהודים הם צאצאי הכוזרים שנתגיירו. כי זה מיתוס מומצא מדי. והכי חשוב: כי המרחק בין העמים ככל הנראה רב מדי והכוחות הבוחשים בקדרה רבים מדי וידכאו כל ניסיון לפעול ליצירת לאום ישראלי במדינת ישראל, מנותקת מזהות דתית.