אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנחה את הגורמים המקצועיים לבחון קידום יוזמה בינלאומית לשינוי דיני המלחמה והתאמתם לשינוי באופן הלחימה בעקבות התפשטות הטרור בעולם. יובל אדם כתב על זה:

פעם אמרו שעליך להיות לא צודק אלא חכם. מילא היה מציע נתניהו את ההצעה הזו בימים הטובים של הבוקר מטקסס, ג'ורג' בוש, שגם ככה ראה לעיתים בחוק הבינ"ל יתוש מטריד (מישו אמר גוואנטנמו?). אבל עכשיו שאובאמה בשלטון, מר נתניהו פספס את הרכבת. ליוזמה כזו אין סיכוי לעבור, והוא סתם מצטייר רע מאד. אני לא חושב שאפילו בוש היה מעיז להציע בקול רם לעשות רביזיה באמנת ז'נווה.

אבל מסתבר שיש מישהו שלא חשוד באינטרסים בעניין כמו בוש. חוויאר סולאנה, מתאם מדיניות החוץ והביטחון האירופית, אמר את הדברים הבאים בראיון לאדר פרימור ב"הארץ":

אולי לכן הוא מזדהה – ואף מביע תמיכה – בקריאת ראש הממשלה נתניהו בעניין שינוי דיני המלחמה הבינלאומיים, שכבר אינם תואמים את המציאות שבה מדינות נלחמות נגד ישויות טרוריסטיות: סולאנה מסרב להתייחס לשאלת פשעי המלחמה המיוחסת לישראל בדו"ח ("הרי לא קיימתי בעצמי שום תחקיר בנושא"), אבל מדגיש: "בעולם של אתמול התחוללו מלחמות של צבא מול צבא והיו חוקים ואמנות שעסקו בניהולן של מלחמות אלה. צריך יהיה להקדיש מחשבה למצב המשתנה שבו אין סימטריה בין הצדדים הלוחמים – מצב שבו קשה ליישם את חוקי המלחמה הקלאסיים-הישנים". הוא מדגיש, עם זאת, כי "עד שיהיו חוקים חדשים עלינו לציית לאלה הישנים".

אז אולי בכל זאת יש לזה סיכוי?

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא תאורטי מדי. יש מי שמציע שינוי, אבל לא פורט את השינוים לפרוטות. לפני דיון בשינוי צריך להבהיר בקול רם וברור את ההשערה המצערת שהשינוי המוצע יהיה ככל הנראה נסיגה מהמצב הנוכחי. אני מניח שבשינוי כזה תבוא לידי ביטוי גישה תועלתנית אשר תבוא על חשבון גישות דאונטולוגיות וגישות של זכויות שנמצאות בדינים הנוכחיים ובאמנות שבתוקף. אבל עד שלא נראה אותה, אי אפשר ממש לחוות עליה דעה.

אני רוצה לדון בדוגמה. באתר בצלם יש סקירה מקיפה למדי של "נוהל שכן". קראתי את דו"ח בצלם בעניין. העדויות שם לא קלות. לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד מהמעורבים – הפלסטינים או החיילים. אפשר גם לנופף מולי במסך הבערות, ואני אודה שלא הייתי רוצה להיות במקום אותם פלסטינים (וגם לא במקום אותם חיילים). אבל עם זאת, אני נוטה להאמין לטענת צה"ל שהשימוש בקרובי משפחה ושכנים כדי להזהיר את היושבים בבית ולנסות לשכנע את המתבצרים להיכנע אכן מציל חיים במקרים רבים, ושמותו של נידאל אבו-מוח'סן מטובאס הוא היוצא מן הכלל.

דהיינו, שינוי מוצע יכול להיות כזה שיאפשר לכוח צבאי להשתמש ב"תושב מוגן" (כן, אפשר לשפוך כאן את כל הביקורת על השימוש במלה "מוגן" במקרה הזה. אני יודע. זו לשון האמנה. כל זה עוד לפני שדיברנו על יחסי הכוח הלא-סימטריים בין הלוחמים לאזרחים) כדי לנהל משא ומתן עם לוחמים מהצד השני, כדי למנוע שפך דם. הנה הצעה קונקרטית. אפשר לדון עליה.

אם גם נסתכל על העניין מנקודת מבט תועלתנית (ואם אכן נבחר בנקודת מבט זו, הרי שהשינוי המוצע אולי לא יתפש כמצער אלא אפילו כרצוי), התוצאה תהיה טובה יותר, וכאן אפשר להכניס את כל הביקורת של הדאונטולוגיה על התועלתנות (כמו למשל דילמת הקרונית).

אבל אם לחזור לתהיה המקורית שלי: עד שלא נראה מה מציעים, אי אפשר לדון על זה ברצינות, חוץ מלגנות את הצעת השינוי אפריורית.

עירא קצת דרבן אותי, בעקיפין, עוד יותר, לכתוב את הרשומה שיום אחד אכתוב, ובה אסביר למה אהיה פעיל פוליטי גרוע.

אני פשוט לא יכול לקרוא "אידיוטים", או כל שם אחר, למי שמתנגד לדעתי מסיבה שיש בה שמץ של ענייניות. אני טהרן מדי. מבחינתי היריב הוא לא אויב שיש לחסל, להשמיד, לנצח, להכריע, <הכניסו כאן את המלה המתאימה לכם>. הוא מתחרה, ויש לכבד את דעתו, ולזכור כל הזמן שיכול להיות שהאמת נמצאת בידיו, ולא בידיך.

עם עולם ערכי כזה לדעתי פשוט אי אפשר להיות פעיל (פוליטי, חברתי, יו ניים איט) טוב, כי פעיל צריך להיות מחויב, לא נזיל. פעיל טוב רואה את העולם ב"הלנו אתה או לצרינו?". פעיל טוב צריך לאטום את עצמו קצת לטיעוני הצד השני. גם לא מזיק לקרוא בשמות גנאי ליריב, ולייחס לו רשע, טפשות וכו', כי הוא לא מבין, והוא טיפש, והוא רוצה רק לעשות את הרע, ואנחנו רוצים לעשות את הטוב, כי אם היה מבין, הרי שהיה תומך במה שאנחנו תומכים בו. העולם של הפעיל הוא בינארי. אין בו גוונים. האם הפעיל הוא בעצם היורש של הקנאי מהתנ"ך? לא, זו תהיה כנראה הגזמה. יכול להיות שגם הפעיל שאני מתאר הוא איש קש. לא נורא, פעילים שכאלו בדרך כלל מוצלחים הרבה יותר ממני בליצור אנשי קש להאבק נגדם.

אבל אם אני מסתכל סביבי, הרי שאני הוא זה שנמצא במיעוט. זה לא אתם, זה אני, הטהרן, ההססן, שלא בסדר.

אפשר לומר מה שרוצים להגיד, ואפשר להעביר מסר בצורה עקיפה. אפשר לכתוב אלגוריה. אפשר לדבר בציניות, באירוניה, או בסרקאזם. הפרגמטיקה נותנת לנו כלים רבים כדי להעביר מסר בצורה עקיפה. אבל מדוע להעביר מסר עקיף ולא לומר את מה שיש לנו להגיד באופן ישיר? מעבר לערך האומנותי שבדבר (כי הדיבור העקיף מאפשר לנו להפגין יצירתיות ודמיון, במטאפורות עשירות יותר או פחות), אני חושב שהמסר העקיף משדר, בין שאר הדברים, ברמה מודעת יותר או מודעת פחות, סוג של חשש של הדובר. חשש מכך שהמסר הישיר, בצורתו הגלויה, החשופה, פשוט אינו משכנע דיו. עטיפת המסר בטכניקות הפרגמטיות לעיל שקולה למה שעושים בפרסומות: ניסיון ליצור תחושה רגשית מסוימת אשר תיקשר אצלנו באופן נסיבתי יחד עם המסר.

לכן עלינו, כקוראים ביקורתיים ומאזינים שהאמת חשובה להם, להתייחס בחשדנות הראויה לטכניקות הללו. עלינו לתרגם את המסר שמגיע אלינו מהמסר העקיף למסר הישיר, ולבחון אותו שוב כך, בצורתו הגלויה, ורק אז לקבוע עמדה כלפיו. אולי כשהמסר מוצג בפנינו בצורתו הישירה הוא באמת לא ראוי לאותה תשומת לב, התלהבות, כעס, או כל רגש אחר שהוצמד לו על ידי הדובר במסר העקיף?

פעם התרבות היתה אוראלית. סיפורים עברו מפה לאוזן. אז הומצא הכתב, אבל הוא היה נחלת מעטים עד המצאת הדפוס. גם כשהגיע הדפוס, הנוהג היה בתחילה להקריא את הכתוב לאחרים ולקח זמן עד שאנשים החלו לקרוא לעצמם, מה שמכונה "לקרוא בלב". זו היתה תרבות כתובה.

אז הגיע הרדיו, ובתחילתו היו הרבה תסכיתים, שהם למעשה לקרוא טקסט כתוב באופן מומחז, והטלוויזיה, שגם היא היתה בתחילתה מעין "רדיו מצולם". אני חושב (לא בדקתי) שהתפתחות השידור הלא-מתוכנן הגיעה קצת מאוחר יותר. השידור הלא-מתוכנן הוא חזרה לסוג של תרבות אוראלית, הפעם עם ממד ויזואלי חזק מאוד.

ואז הגיעו המחשבים ואיתם רשת האינטרנט, אשר הם בעיקרם סוג של חזרה לתרבות כתובה, עם איים של מדיומים יותר ויזואליים (יו-טיוב ודומיו) ואוראליים (פודקאסטים). לאן נלך מכאן? מי יודע.

(נכתב בעקבות מה שהתחלתי לקרוא בספר "טכנופולין" של ניל פוסטמן)

הגעתי (דרך הקולקטיב) למאמר של סטיבן פינקר ב-NYT. הוא מספר שם על חמש אבני בניין מוסריות שהגדיר הפסיכולוג ג'ונתן היידט (Jonathan Haidt) אשר מרכיבות את "חוש המוסר" האוניברסלי שלנו. בכל תרבות יש משקל מעט שונה לכל אבן בניין, אשר יותר את ההשקפה המוסרית שלה. חמש אבני הבניין הן נזק (Harm), הוגנות (Fairness), קהילתיות, או נאמנות לקבוצה (Community), סמכות (Authority) וטוהר (Purity). המוטיבים הללו מופיעים בצורה זו או אחרת בכל חברה, אבל אצל היפנים, למשל, יש חשיבות עצומה לנאמנות לקבוצה (הפחד מנון-קונפורמיזם), בעוד אצל היהודים וההינדים יש חשיבות לטוהר (הלכות המזון, ודיני הטהרה היהודיים) ואצל המוסלמים יש משקל גדול לסמכות (נסו לקרוא לדוב צעצוע "מוחמד") וכו'.

היידט השווה בין ליברלים לשמרנים בארצות הברית בעזרת מבחן שהרכיב. הוא גילה שהשמרנים מעניקים משקל גבוה לכל חמשת אבני היסוד המוסריות, בעוד ליברלים שמים דגש בעיקר על נזק והוגנות. אני חושב שיהיה מעניין לעשות את המבחן גם אצלנו, כדי לבדוק את ההבדל בהנחות היסוד המוסריות העומדות בבסיס המחלוקות העיקריות אשר מפלגות את החברה בישראל. אני יכול לנחש שקהילתיות, למשל, תהיה גורם שיבדיל בין ימין לשמאל מדיני, וטוהר וסמכות יבדילו בין דתיים וחילונים.

(ולאיילים הקוראים: הוא מסביר את דילמת הקרונית!)

קראתי אצל מרגוליס את מיתוס המדע של פול פייראבנד ואני חושב שסוף-סוף הבנתי את גישת anything goes של פייראבנד. הוא כותב:

למה מתכוון פייראבנד? קל לגזור מהסיסמה “הכול הולך” קריאה רלטיביסטית, שטוענת כי כל תיאוריה טובה כמו כל תיאוריה אחרת, ואין דרך להשוות בין תיאוריות. אולם נראה כי זאת אינה כוונתו של פייראבנד. מטרתו של פייראבנד היא בפירוש לסייע להתפתחות המדעית ולגידול הידע האנושי. הוא אינו מדבר על חוסר אפשרות לשפוט בין תיאוריות שונות, אלא טוען כי אי אפשר לקבע את השיטות והקריטריונים שבהם אנו משתמשים לצורך שיפוט התיאוריות. אין שיטה רציונאלית לעשיית מדע, ואין קריטריון רציונאלי לתיחום המדע. תמונת הידע של פייראבנד אינה של תיאוריות עצמאיות שמוחלפות באופן ליניארי תוך התקדמות לעבר האמת, אלא של אוקיאנוס גדל והולך של תיאוריות חלופיות ומנוגדות זו לזו. זהו אוקיאנוס של ידע שמכיל תיאוריות מדעיות, מיתוסים, אגדות, ובעצם כל ניסיון אנושי להסביר את העולם. התפתחות התודעה האנושית נגרמת כתוצאה מתחרות בלתי-פוסקת בין כל התיאוריות ושלל הסיפורים אשר מרכיבים אוקיאנוס זה. הקריטריונים לפיהם אנו שופטים בין התיאוריות שונות משתנים גם הם ומתחרים ביניהם כמו התיאוריות עצמן. לכן המתודולוגיה היחידה אשר תקדם את התפתחות הידע היא פלורליזם מרבי של שיטות, תיאוריות וקריטריונים, ללא הגבלה או ניסיון לתחום מה בגדר האפשרי והמותר.

כשקראתי את התיאור הזה, מייד קפצה לי תיאוריה כלכלית ידועה (אתם יכולים לנחש לבד…) לראש. תחרות בלתי פוסקת של רעיונות חדשים ורעיונות קיימים על נפשם של מדענים והדיוטות, קריטריונים משתנים, הדרישה לפלורליזם מרבי, ללא כפיה של שיטה אחת וכו'. מעניין יהיה להחיל על הגישה של פייראבנד ביקורת דומה לביקורת על הקפיטליזם (דורסנות של תאגידים אולי מקבילה לדורסנות של אסכולות מחשבה ומנגנון הכנסים והפרסומים, "מכירה של רעיונות" במחירי היצף, "כשלי שוק" רעיוניים?).

יש איזו תגובה באייל הקורא, אחת מני רבות, שאני נושא עימי ומחכה לומר עליה משהו. תגובה של יהונתן אורן (שבאופן כללי מתמיד בהצלחתו להשאיר אותי פעור פה) על הסוציאליזם כהמשך פרויקט הנאורות. הוא כותב:

הסוציאליזם רואה את עצמו כהמשך של פרויקט הנאורות. ההנחה הבסיסית של הנאורות היא שהחברה צריכה להיות מאורגנת באמצעות התבונה. הרוע ואי-הצדק הם תוצאה של טעות ובורות, והתבונה היא הדרך לצאת ממצב הטעות והבורות. לכן, יאמרו הסוציאליסטים, הידיעה וההבנה של תנאי החיים האמיתיים תביא איתה מיני וביה חברה צודקת, גם ללא כפייה.

לעומת זאת, הקפיטליזם דוחה את הפנייה לתבונה כדרך לארגן את החברה, ורואה את האדם כנשלט ע"י יצריו. לפי תפיסה זאת, אנחנו חייבים מדינה חזקה כדי שתוכל לרסן את ניגודי האינטרסים שנוצרים כתוצאה ממטרות סותרות.

אומנם הסדר כאן קצת הפוך, אבל אני חושב שהכל קשור. הגישה הפופריאנית, כמו גם הפוזיטיביזם הלוגי ותיאורים אחרים של הפילוסופיה של המדע, הם גם המשך של פרויקט הנאורות והניסיון לסדר את העולם על פי התבונה (פופר בטח היה מתהפך בקברו לו ידע ששמתי אותו בכפיפה עם הסוציאליזם). הם גורסים שהמדע, כמו סוציאליזם, פועל בדרך שיטתית לקראת איזה שיפור מתמיד, בדרך שנסמכת על קריטריון רציונלי.

קון עוד איכשהו ניסה לטעון שיש איזו תבנית של שלב פרה-פרדיגמטי, פרדיגמה, הצטברות סתירות מרובות מדי ואז החלפת פרדיגמה, אבל גם זו דרך "מסודרת" עם "מטא-שיטה". פייראבנד הלך עד הסוף וניתק את/ויתר על הרציונליות בסיפור אודות המדע, ואימץ "קפיטליזם של רעיונות" כדרך לתאר את מה שקורה במדע.

הדברים אינם כפי שהם, אלא כפי שמסתכלים עליהם: ליקר ערער, למשל, הוא משקה של כורי פחם, אבל אם תקרא לו ג'ין, יהפוך לליקר של דוכסים. נסה להתבונן בתמונת 'הסעודה האחרונה' של לאונרדו: אם לא ילחשו באוזנך שהבוגד הוא הרביעי משמאל, לא תדע מי מבין המסובים הוא הרשע. אבל כשיגידו לך היכן יושב יהודה איש-קריות, תראה מיד שיש לו פרצוף של נבל. אם אומר לך שהחרב ריקה מנדנה, תבין שהנדן ריק מחרבו, ותטען שאני מדבר בלשון עילגת. אבל אם משפט כזה מופיע באחד מחיבוריו של קיקרו, יסבירו לך שזאת דרך כתיבה אלגנטית במיוחד.

האגדה היוונית מספרת שכאשר אריאדנה נעזבה על-ידי תזאוס היא הפכה לכוהנת של האל בכחוס. היום היינו אומרים פשוט שהיא התמכרה לטיפה המרה מרוב צער.

אדם צועד על כביש ראשי: אם אין לו פרוטה בכיס הוא נקרא נווד, והשוטרים מתנכלים לו, אבל אם יש בכיסו פנקס המחאות הוא נקרא תייר, וכולם נותנים לו כבוד. אם מישהו מפזר חתיכות לחם במרק שלו, סימן שאינו יודע נימוסי שולחן. אבל אם מלצר מגיש לך על-גבי טס כסף פיסות לחם קלויות, הן יכונו קרוטונים, ומותר ואף רצוי לפזר אותן במרק.

המצביא הרומי פאביוס מכסימוס, אשר כונה 'קונטטור' זכה לתהילה מפני שהטקטיקה שלו הביאה לו הצלחה. אילו היה נכשל, היינו אומרים שהוא הססן.

אם גבר כלשהו שוכב עם אמו או עם בתו, זאת סתם תועבה. אבל אם שמו של האיש אדיפוס, הרי שמעשהו הופך לאירוע מיתולוגי, ואייסכילוס מחבר עליו טרגדיה; אם שמו לוט, הוא מונצח בכתבי הקודש ומעשהו המגעיל נלמד בבתי-ספר בעולם כולו. אישה ערומה היא פשוט אישה חסרת בושה, אבל אם תציב מאחוריה עץ, היא תהיה אלילת היער; אם תניח ברבור בין רגליה, היא תהיה לדה; אם תיתן בידה חופן ירקות, היא תהיה אלת השדות; אם תיתן לה מראה, היא תהיה 'האמת'; תן לה חרב, ויקראו לה 'ניצחון'; הצמד לרגליה שלשלת קרועה, והיא תהיה 'חירות'; הלבש עליה כתונת לילה, והפכת אותה לטרגדיה; ואם תשחיל בירית על שוקה, היא תהיה פרוצה.

הדברים אינם כפי שהם, אלא כפי שמסתכלים עליהם: מאהבת של פועל מובטל נקראת 'חתיכה', מאהבת של תעשיין – 'פילגש', מאהבת של מהפכן – 'חברה', מאהבת של קיסר – 'אשת חיק' ומאהבת של משורר היא 'מוזה'.

אם תעזוב מסעדה בלי לשלם את החשבון, זאת רק שובבות של סטודנט. אבל אם בעל המסעדה יגיש נגדך תלונה במשטרה, זה יחשב למרמה. להתעלס עם אשתו של אחר יכול להיות אירוע ספרותי, תיאטרלי, רומנטי או הומוריסטי, אבל בעיני פרקליטות המדינה הוא נחשב לעבירה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 336 של החוק הפלילי.

מתוך "הניסוי של השופט פוט", פיטיגרילי (מאיטלקית: ארנו בר), הוצאת שוקן, עמ' 98 – 99