אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

יש משהו אירוני בזה שעופר עיני הכניס דווקא לחוק ההסדרים (כך הבנתי, לפחות, ותקנו אותי אם אני טועה) את כל הסעיפים שהכניס לטובת זכויות העובדים.

יש משהו אירוני בזה שלא שמעתי אפילו ציוץ מכל אלו שהתנגדו בשנים שעברו לחוק ההסדרים (ושמו את התמונה "לבטל את חוק ההסדרים" בסרגל הצדדי) על השימוש שנעשה, הפעם למען זכויות העובדים, בחוק ההסדרים. לפחות איזה "זה לא בסדר, אבל אין ברירה" או משהו כזה.*

זו כנראה הסיבה שאני לעולם לא אהיה פעיל פוליטי מוצלח. אני טהרן מדי. או צדקן מעצבן.

* ואם כתבתם על זה משהו, אנא קשרו בתגובות. אשמח למצוא כמה צדיקים וצדיקות.

איך עדיין לא המציאו מכשיר ביתי שאפשר להשליך לתוכו את כל דואר הזבל, המעטפות, ושאר הניירות המיותרים, לגרוס אותם (למשל, בסיבוב ידני של ידית), ולהעביר את התוצרת איזשהו תהליך של ריכוך, גיבוש והשטחה (שוב, על ידי סיבוב ידית) כך שבסופו של דבר יצא מהצד השני נייר טואלט ברמה סבירה?

נתקלתי היום במקרה במשהו שכתבתי לפני קצת יותר משמונה שנים (סוף נובמבר 2000) באייל הקורא:

אותם "6,000 מתאבדים" לשיטתך שנדרשת הגנה של חיילי צה"ל עליהם, הם אלו המונעים בין השאר את העברת כל הרצועה לפלשתינים – מצב בו *אף* *אחד* לא יוכל לדאוג שהישות הפלשתינית לא תייבא נשק כבד, יהיה פיקוח על שדה התעופה והנמל ההולך ומוקם בעזה, ומישהו ידאג למנוע את הברחת הנשק דרך מנהרות ממצרים לרפיח.

שמתם לב לעובדה שהשיח בבלוגוספירה סביב המלחמה גרם להרבה אנשים שמתנגדים למלחמה להוסיף דיסקליימר על כמה שהחמאס זה איום ונורא? (ראו למשל אצל ד"ר אייל גרוס). אני חושב שזו חריגה מהתבנית שאפיינה את השיח בבלוגוספירה בזמן מלחמת לבנון השנייה.

צריך פשוט לכתוב את זה באיזשהו מקום. בשבועות האחרונים, במיוחד מאז שנכנס לתוקף חוק הספאם, נרשמו כל מיני קמפיינים – שיווקיים (מיזם תרבותי של בנק גדול, למשל) ופוליטיים (מפלגה מסוימת, פוליטיקאים וכו'), כדי לעקוב אחרי בטוויטר. אני מניח שהם מקווים שחלק מסוים מהנעקבים נרשמים באופן כמעט אוטומטי לעקוב אחרי מי שעוקב אחריהם, וכך הם מקווים להעביר את המסרים של הקמפיין שהם חלק ממנו. זה קצת מוזר בעיני, כי זה לא ממש פרסום ממוקד. אני תוהה: האם זה אפקטיבי או שזה יותר ניסיון להצטייר כמאגניב וובשתיימאפסי כזה בעיני המפרסמים?

גיליתי קצת מאוחר היום שפינו את בית המריבה-שלום-איך-שלא-קוראים-לו בחברון. אני מניח שכמו שהיה בהתנתקות, פתילי פתילים של מילים עוד יהדהדו באתרי הדיונים ובבלוגים בשאלה האם השוטר שנפגע בפניו נפגע מחומצה (מסר סמוי: למתנחלים אין גבול, ואולי גם יגיעו להתנגדות בנשק חם ומלחמת אחים) או מחומר אחר (מסר סמוי: יהודי לא שופך חומצה על יהודי. מקסימום נשפך על השוטר נוזל ששימש לשטיפת הרצפות). חוץ מזה, בעבר תהיתי למה כשיש מתיחות פנימית בלבנון בין פלגים שונים אז אחד מהם מנסה להרגיע את העניינים על ידי ירי קטיושות על ישראל. היום אני תוהה למה כשיש מתיחות פנימית בין יהודים, אז יש מקרב המתנגדים לפינוי מי שהולך להצית בתים של ערבים.

העיסוק בשאלה האם המנהיג היקר הבריא, או שמא נעשה שימוש בתוכנת עריכה כדי לייצר תמונה עדכנית שלו (ולמה הקו השחור לא ממשיך משמאלו של החייל, אבל הצל של רגלי אותו חייל כן מופיע?) מזכיר לי (זהירות, ספוילר!) את הסרט "ישנוני" של וודי אלן, שבו המנהיג הנערץ נהרג בפעולת חיסול של המורדים וכל שנשאר ממנו הוא האף, אותו רוצה הממשלה לשבט לכדי אדם שלם. נדמה לי שבדרום קוריאה התעסקו קצת בשיבוט – אולי זו הזדמנות לשיתוף פעולה בין שתי הקוריאות?
(לא מצאתי את הקטע המקורי באנגלית, אז הנה הוא בספרדית)

הנה משהו שאני גורר איתי עוד מהחזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר מידי החיזבאללה. אני חושב שהיה כאן כישלון נוסף של הדיאלוג הבין-דתי. אולי אני נאיבי, אבל אני חושב שלו היו אנשי דת יהודים מדגישים את עגינותה של קרנית גולדווסר, ומנסים לפנות לאנשי דת מוסלמים, שבתורם היו מוצאים את הדרך לחיזבאללה, בין אם באופן חשאי ושקט, ובין אם באופן פומבי ורועש, אולי זה היה יוצר איזשהו אמצעי לחץ כדי להשיג מידע על גורלו של אהוד גולדווסר המנוח.

יש לי מצברוח קצת מחורבן בימים האחרונים, מכל מיני סיבות (ככה זה כשיום ההולדת שלך מתקרב), ובתור אחד שהחליט שהוא לא בלוגר, ובמצברוח הזה גם בא לי לריב עם כל העולם, חשבתי לתת רשימה של חמישה בלוגים שאני לא סובל (אבל מעיין בהם בכל זאת, במעין סוג של מזוכיזם). אבל הקול הפנימי של התבונה לא מתיר לי לעשות כן. אז אין רשימה. יאללה, להתפזר.

היום כמעט כל "בלתי חוקי" הוא "בעליל". כאילו "בלתי חוקי" סתם הוא לא מספיק בלתי חוקי – הוא צריך להיות "בעליל" כדי שישימו אליו לב.

לקריאה נוספת: לא צריך שלושה. אחד מספיק