אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

פיזור, או למה לא יהיה כפר קאנא ישראלי

מאז 1991, עת הותקף העורף הישראלי בירי טילים מעיראק, גובשה מדיניות של פיזור האוכלוסיה בתוך הבתים. המדיניות הזו החליפה את מדיניות המקלטים, שהניחה שלאוכלוסיה יש זמן להיכנס לתוך המקלט המבוטן, אשר מספק הגנה טובה יותר מפני פגיעה ישירה. לדעתי יש בזה יותר ממה שאנחנו רואים על פני השטח. אופי הפגיעה בעורף – החל מטילי סקאד דרך זילזאל, קטיושות, גראד וכלה ברקטות קסאם הוא מאוד נקודתי. נשק תלול מסלול שכזה, במיוחד רקטה, כשהוא פוגע בבניין, גורם בדרך כל להרס של החדר שבו פגע ותו לא. ראינו כבר תמונות רבות של חדר שנהרס כליל בעוד החדר הסמוך לא נפגע כלל.

בתקופת מלחמת המפרץ, מעבר להתעסקות בניילונים (אשר קשה לי להאמין שהיו שומרים על איטום במקרה של פגיעה קרובה), ויתרו, כאמור, על שליחת האוכלוסיה למקלטים. אפשר לתלות זאת בתואנה בדבר האיום הכימי. אני חושב שחששו מדבר אחר – מפגיעה של טיל ברחוב. פגיעה שכזו היתה קוטלת אנשים רבים שהיו בדרכם למקלט, ללא הגנה קשיחה ביניהם לבין הרסיסים, כמו סוג של מטען חבלה שמתפוצץ ברחוב. לכן, כדי למנוע ריכוז של קבוצות גדולות של אנשים במקום אחד, חשופים לרסיסי הפגיעה, לו היו יכולים, אני מניח שהיו ממליצים אז לא רק לא להיכנס למקלטים, אלא להתפזר בחדרי הבית, כדי להקטין את אותו הסיכוי שקבוצה של אנשים תיפגע ישירות מהטיל.

מדיניות המרחב המוגן הדירתי היא המשך של אותה הכרה בסוג האיום על העורף. היא מאזנת בין המקלט המבוטן, לבין הצורך לפזר את האנשים פיזור מרבי. לכן גם ממליצים לאנשים המתגוררים בקומה העליונה לרדת לחדר המדרגות של הקומה שמתחת – כדי להקפיד על לפחות שכבת הגנה קשיחה אחת ביניהם לבין הרקטה ורסיסיה. מאותה סיבה ממליצים למי שנמצא ברחוב להיצמד לקרקע ולהגן על "רקמות רכות" כמו הבטן מפני רסיסי הרקטה.

בשל כך, לא יהיה "כפר קאנא" ישראלי. האוכלוסיה הישראלית מפוזרת היטב בעת ירי רקטות אליה, ולראיה מספר ההרוגים מרקטה, כשהיא פוגעת בקרבת אנשים, הוא בדרך כלל נמוך – אחד או שניים – לא יותר.

דווקא עכשיו: לגייס את ערביי ישראל לצה"ל

כתבתי מספר פעמים באייל הקורא בעד גיוס ערביי ישראל לצה"ל. אני לא חושב שהגיוס הזה צריך להיות בכפייה, אבל הייתי רוצה שצה"ל יקרא לבני הנוער הערבים הישראלים ללשכת הגיוס, כדי להקל עליהם את האפשרות להתגייס. קראתי פעם שבכל שנה יש כמה מאות ערבים, נוצרים ומוסלמים, לאו דווקא מקרב הבדואים, שבוחרים להתנדב לצה"ל. אני רוצה שיתרשמו מעט מהמערכת הצבאית, ולאפשר להם לחתום על אי-שירות בצה"ל, אבל שיעשו צעד אקטיבי, כמו חתימה על מסמך, לשם כך. אני מאמין שצעד כזה יגדיל את שיעור הערבים המתגייסים לצה"ל, גם אם באופן הדרגתי.

אני חושב ששילוב ערבים בצה"ל (ולא ביחידות נפרדות), גם אם יגרום כאב ראש לא קטן למערכת הביטחון (אני לא חושב שיש גזענות בטענה שבאופן ממוצע, ערבים בשירות צה"ל נוטים להיות מעורבים יותר בפרשיות ריגול או מכירת נשק, אם כי ניתן לטעון שדווקא הפטריוטים לישראל יתגייסו. בקיצור – זה מסובך), יועיל לגיבושה של החברה בישראל. אני עדיין מאמין בתפקידו של צה"ל ככור היתוך של החברה הישראלית, שבו אנשים מ"שבטים" שונים נפגשים, לפעמים בפעם הראשונה, עם אנשים מ"שבטים" אחרים ואני מאמין שהרבה יותר קשה לצעוק "מוות לערבים" כשיש לך חברים ערבים במילואים (כן, אני יודע, יש גם את "בלי המעיל והעוזי", ועדיין, יש לי תקווה). אני גם לא מאמין גדול בשינוי חיצוני, ומעדיף שינוי מבפנים – שינוי של אנשים שנושאים בנטל ודורשים את הזכויות שלהם במיוחד מתוך מילוי חובות אזרחיות.

אם להתייחס למצב הנוכחי, אני מאמין ששילוב שכזה אולי היה גורם לפוליטיקאים ולראשי הצבא לשקול ביתר כובד ראש את הפעלת צה"ל מול האוכלוסיה הפלסטינית בשטחי הרשות הפלסטינית. במצב שאני מתאר הם ישלחו ערבים-ישראלים-פלסטינים (וגם ישראלים-יהודים) להילחם בפלסטינים. אני מקווה שערבים בשירות צה"ל ישאלו יותר שאלות על ההשלכות של הפעולות שהם נשלחים לבצע על האוכלוסיה האזרחית. אפשר אומנם להיתלות במעשי הזוועה שבצעו פלסטינים באחיהם, בהם חשדו בשיתוף פעולה, במהלך האינתיפדה הראשונה, כטיעון נגד הסברה שלי. אבל אני חושב שלריבוי פלסטינים בצה"ל תהיה, בשורה התחתונה, השפעה ממתנת על פעילות הצבא. ומי יודע, אולי הגברת השילוב דרך צה"ל – אותו "מנוע מוביליות חברתי" ישראלי אשר מאפשר תנועה מעלה של בני השכבות הלא-הגמוניות, יוציא את הערבים בישראל מהעמדה המתבדלת אשר נראה שאימצו בשנים האחרונות ויביא אותם אולי למלא תפקיד של גשר של שלום בין מדינת ישראל למדינות ערב.

והערה שלישית, שהתלבטתי אם לכתוב או לא, אז הנה היא, בלי פירוט משמעותי: במשך היום הסתובבו בתקשורת הערבית טענות על עשרות הרוגים ישראלים כמו גם חטופים/שבויים ישראלים. טענות אלו התבררו עד מהרה כלא-נכונות. מדוע עדיין ששה התקשורת הערבית להפיץ שמועות לא-בדוקות אלו? האם ה"אכזבה" שמלווה את בירור האמת לא מעקרת כל אלמנט מוראלי שמלווה אותן כל עוד הן נשמעות?