אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

נתקלתי היום במקרה במשהו שכתבתי לפני קצת יותר משמונה שנים (סוף נובמבר 2000) באייל הקורא:

אותם "6,000 מתאבדים" לשיטתך שנדרשת הגנה של חיילי צה"ל עליהם, הם אלו המונעים בין השאר את העברת כל הרצועה לפלשתינים – מצב בו *אף* *אחד* לא יוכל לדאוג שהישות הפלשתינית לא תייבא נשק כבד, יהיה פיקוח על שדה התעופה והנמל ההולך ומוקם בעזה, ומישהו ידאג למנוע את הברחת הנשק דרך מנהרות ממצרים לרפיח.

תיקון חג החנוכה
עבור חלק הארי של הציבור הישראלי, המלחמה בעזה היא תיקון של כל מה שלא עבד במלחמת לבנון השנייה. לחיילים יש ציוד מספק ובאיכות טובה, ויש להם מוטיבציה גבוהה. המפקדים לא יושבים מול הפלאזמות אלא נמצאים בשטח עם כוחותיהם. אין תחושת בילבול של שינוי משימה מרגע לרגע אלא תחושה של מבצע מאורגן ומסודר. העורף מטופל למופת – אין תלונות על מחסור במזון, או על התעלמות של רשויות המדינה או בריחה של בעלי התפקידים אל מחוץ לאזור שנמצא תחת איום הרקטות. נציגי מס רכוש מגיעים חיש מהר אל המקומות שנפגעו, וקבלני השיפוצים פוצחים במלאכתם זמן קצר לאחר מכן, ולפעמים באותו היום. אפילו מבקר המדינה שמסתובב ברחבי הדרום, תר אחר משהו למתוח עליו ביקורת, נראה חסר מעש. המסר הוא שבוצעה הפקת לקחים שתוצאתה מתאימה לא רק למלחמה הקודמת, אלא גם למלחמה הנוכחית ואולי גם הבאה. המלחמה הזו מחזירה את האמון של תושבי מדינת ישראל ביכולת המדינה לצאת לקרב בשעת הצורך ולהתמודד עם מצב מלחמה, לאחר המבוכה והבלאגן של מלחמת לבנון השנייה. רק חבל שבצד השני אין מטרות מסודרות בשורות מקרטון וקרשים אלא בני אדם.

אובדן הסולידריות – שתי מדינות לשני עמים?

ב-ynet התפרסמה הבוקר כתבה על ההעדר הכמעט מוחלט של מחאה בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון נגד המלחמה בעזה. אני חושב שיש בזה משהו די מדהים שעבר מתחת לאף של כולנו. בעוד ערביי מדינת ישראל מוחים, בדרכם, נגד המלחמה, אנחנו כמעט לא שומעים על מחאות מצד הפלסטינים בשטחי הרשות ביהודה ושומרון, וגם תפילות יום שישי בהר הבית מסתיימות בשקט יחסי. היכן היא הסולידריות? האם בני אותו העם הם? לרגע מהדהדת לי בראש אמירתה של גולדה מאיר המנוחה "אין דבר כזה עם פלסטיני".

אפשרות אחת היא שהנהגת הרשות המורכבת מאנשי הפת"ח רואה במדינת ישראל ובצה"ל שליחי מצווה, בין אם בתאום מראש ובין אם בהסכמה בשתיקה, אשר ישיבו לה את השליטה ברצועת עזה מידי החמאס, ולכן היא מדכאת כל בדל של התנגדות ומחאה. אפשרות שנייה היא שבאמת נפער פער גדול בין הפלסטינים ברצועה לאחיהם בגדה, אשר טרודים מדי בעמל יומם והדאגה לאחיהם הסובלים את נחת זרועה של מדינת ישראל אינה בראש מעייניהם ואפילו אזרחי מדינות ערב אחרות פעילים יותר מהם במחאה.

אני חושב שמדובר בשילוב כלשהו של שתי האפשרויות – מחמוד עבאס ואנשיו מעוניינים לקבל בחזרה את השליטה על הרצועה מידי החמאס (והם טרם שכחו את הדרך האלימה בה השתלט החמאס על הרצועה לאחר נצחונו בבחירות, ואולי עוד ישיבו לאנשי החמאס כגמולם, אם בכלל ישאר למי להשיב), אבל גם יש במצב הנוכחי הצצה ללאומיות הפלסטינית השברירית (אולי כמקרה מבחן של המתח בין הלאומיות הערבית הפרטיקולרית לבין הפאן-ערביות) – אותה לאומיות לא ברורה שהתפתחה במאה העשרים לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית (אני לא ממש קונה את מרד האיכרים אליבא דקימרלינג כמבשר לאומיות פלסטינית, וגם חושב שיש להפריד בין הלאומיות הנוצרית מבית חוראני למשל ללאומיות המוסלמית מבית המופתי, אבל זה כבר סיפור לרשומה אחרת ולמטחי ביקורת אחרים) כתגובת נגד ללאומיות הישראלית. האם המלחמה בעזה פתחה איזה סדק בלאומיות הפלסטינית השברירית? מי ידע.