אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנחה את הגורמים המקצועיים לבחון קידום יוזמה בינלאומית לשינוי דיני המלחמה והתאמתם לשינוי באופן הלחימה בעקבות התפשטות הטרור בעולם. יובל אדם כתב על זה:

פעם אמרו שעליך להיות לא צודק אלא חכם. מילא היה מציע נתניהו את ההצעה הזו בימים הטובים של הבוקר מטקסס, ג'ורג' בוש, שגם ככה ראה לעיתים בחוק הבינ"ל יתוש מטריד (מישו אמר גוואנטנמו?). אבל עכשיו שאובאמה בשלטון, מר נתניהו פספס את הרכבת. ליוזמה כזו אין סיכוי לעבור, והוא סתם מצטייר רע מאד. אני לא חושב שאפילו בוש היה מעיז להציע בקול רם לעשות רביזיה באמנת ז'נווה.

אבל מסתבר שיש מישהו שלא חשוד באינטרסים בעניין כמו בוש. חוויאר סולאנה, מתאם מדיניות החוץ והביטחון האירופית, אמר את הדברים הבאים בראיון לאדר פרימור ב"הארץ":

אולי לכן הוא מזדהה – ואף מביע תמיכה – בקריאת ראש הממשלה נתניהו בעניין שינוי דיני המלחמה הבינלאומיים, שכבר אינם תואמים את המציאות שבה מדינות נלחמות נגד ישויות טרוריסטיות: סולאנה מסרב להתייחס לשאלת פשעי המלחמה המיוחסת לישראל בדו"ח ("הרי לא קיימתי בעצמי שום תחקיר בנושא"), אבל מדגיש: "בעולם של אתמול התחוללו מלחמות של צבא מול צבא והיו חוקים ואמנות שעסקו בניהולן של מלחמות אלה. צריך יהיה להקדיש מחשבה למצב המשתנה שבו אין סימטריה בין הצדדים הלוחמים – מצב שבו קשה ליישם את חוקי המלחמה הקלאסיים-הישנים". הוא מדגיש, עם זאת, כי "עד שיהיו חוקים חדשים עלינו לציית לאלה הישנים".

אז אולי בכל זאת יש לזה סיכוי?

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא תאורטי מדי. יש מי שמציע שינוי, אבל לא פורט את השינוים לפרוטות. לפני דיון בשינוי צריך להבהיר בקול רם וברור את ההשערה המצערת שהשינוי המוצע יהיה ככל הנראה נסיגה מהמצב הנוכחי. אני מניח שבשינוי כזה תבוא לידי ביטוי גישה תועלתנית אשר תבוא על חשבון גישות דאונטולוגיות וגישות של זכויות שנמצאות בדינים הנוכחיים ובאמנות שבתוקף. אבל עד שלא נראה אותה, אי אפשר ממש לחוות עליה דעה.

אני רוצה לדון בדוגמה. באתר בצלם יש סקירה מקיפה למדי של "נוהל שכן". קראתי את דו"ח בצלם בעניין. העדויות שם לא קלות. לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד מהמעורבים – הפלסטינים או החיילים. אפשר גם לנופף מולי במסך הבערות, ואני אודה שלא הייתי רוצה להיות במקום אותם פלסטינים (וגם לא במקום אותם חיילים). אבל עם זאת, אני נוטה להאמין לטענת צה"ל שהשימוש בקרובי משפחה ושכנים כדי להזהיר את היושבים בבית ולנסות לשכנע את המתבצרים להיכנע אכן מציל חיים במקרים רבים, ושמותו של נידאל אבו-מוח'סן מטובאס הוא היוצא מן הכלל.

דהיינו, שינוי מוצע יכול להיות כזה שיאפשר לכוח צבאי להשתמש ב"תושב מוגן" (כן, אפשר לשפוך כאן את כל הביקורת על השימוש במלה "מוגן" במקרה הזה. אני יודע. זו לשון האמנה. כל זה עוד לפני שדיברנו על יחסי הכוח הלא-סימטריים בין הלוחמים לאזרחים) כדי לנהל משא ומתן עם לוחמים מהצד השני, כדי למנוע שפך דם. הנה הצעה קונקרטית. אפשר לדון עליה.

אם גם נסתכל על העניין מנקודת מבט תועלתנית (ואם אכן נבחר בנקודת מבט זו, הרי שהשינוי המוצע אולי לא יתפש כמצער אלא אפילו כרצוי), התוצאה תהיה טובה יותר, וכאן אפשר להכניס את כל הביקורת של הדאונטולוגיה על התועלתנות (כמו למשל דילמת הקרונית).

אבל אם לחזור לתהיה המקורית שלי: עד שלא נראה מה מציעים, אי אפשר לדון על זה ברצינות, חוץ מלגנות את הצעת השינוי אפריורית.