אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

התגובות לכתבה הזו ב"הארץ" הזכירו לי שאלה ששאלתי את עצמי כבר כמה פעמים: מבין אתרי החדשות הגדולים, למה רק NRG מאפשר להגיב לתגובה וליצור פתיל תגובות? ראו איזו לוליינות מבצעים המגיבים כדי ליצור דו-שיח (תגובה 28, 70, 99 – ציון מספר התגובה, או דוגמה נוספת: 168 – ציון שעת התגובה, או רצף התגובות העוסקות בצועד בנעליו, אשר כוללות את איזכור הכינוי או שעת התגובה).

היא גם הזכירה לי רעיון אחר שהתלבטנו בו באייל בעבר: killfile – לאפשר לכל משתמש להגדיר רשימה של משתמשים שהוא לא מעוניין לקרוא. יש אנשים שאתה מבין באיזשהו שלב שאין לך עניין לקרוא את מה שהם כותבים. הרעיון נפל מהר מאוד בגלל ענייני ביצועים. חבל.

הסיבה העיקרית שבגינה אני ממעט להגיב באייל הקורא היא העייפות שלי מהשיח האלים והתוקפני (שהאלמוניות, או, ליתר דיוק, החוסר בזהות מתמשכת צוברת מוניטין, לדעתי, די מחזקת אותו <דמיינו הפניות מרובות כאן>). זה לא שאין את אלו שמנסים לשמור על שיח ענייני ונעים (ירדן ניר-בוכבינדר, למשל, ראוי לציון לשבח). אם אתם רוצים להוציא אותי מהשיחה, קחו דוגמה משני האלמונים בפתיל הזה (כלומר, אל תקחו. אל תעשו כן. חבל).

(לא שאני עושה את זה היום)

קראתי עכשיו את הצעת חוק מסחר אלקטרוני (PDF) שהיא כמובן הרבה יותר טובה מהצעת החוק של ח"כ חסון. אבל מצאתי בה סעיף שנראה לי קצת מוזר. סעיף 13א אומר:

ספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח לא יגלה כל פרט, ידיעה או מסמך שהגיעו אליו ושיש בהם כדי לזהות מפיץ מידע, אלא אם כן הסכים לכך מפיץ המידע, במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין או לפי צו של בית משפט כאמור בסעיף קטן (ב).

יכול להיות שאני קצת קטנוני כאן, אבל כמו שאני מבין את זה, יחול עלי איסור למסור כל פרט מזהה על מי שמשאיר אצלי תגובה (אלא אם כן קיבלתי ממנו או ממנה אישור במפורש, בכתב). אני מניח שבמקור הסעיף הזה נועד כדי למנוע מסירת כתובות דואר אלקטרוני או מידע דמוגרפי לשליחת דואר זבל, אבל תחולתו היא כללית ולא מותנה.

אם אתם לא יודעים, אז על כל תגובה שמתקבלת בבלוג מערכת Wordpress שולחת אלי דואר אלקטרוני עם כתובת ה-IP שלכם וכתובת הדואר האלקטרוני שלכם (אם השארתם כזו). כיום, למיטב ידיעתי, לא חל עלי איסור לפרסם ברבים את המידע הזה, אבל סביר להניח שזה יתקבל כהתנהגות לא ראויה (אם כי יכול להיות שיהיו מקרים, כמו הטרדה מתמשכת, שבהם זה יתפש בכל זאת כצעד אפשרי). לאחר שיתקבל החוק, פתאום אמצא את עצמי כבול בחובה משפטית של שמירת סודיות כלפי המגיבים בבלוג? האם כופים עלי (ועל כל מי שנותן במה למגיבים) לספק פסאודו-אנונימיות לכם? למה לכפות עלי את זה, ולא להשאיר לי את החירות לקבוע את מערכת היחסים שלי עם המגיבים אצלי?

משפטנים: מה דעתכם?

בסוף השבוע קראתי את המאמר של קורי דוקטורוב (דרך קונספציה) על דרך יצירתית לדחוק טרולים החוצה מקהילות מקוונות. סיכום קצרצר: מלחמה בטרולים זה דבר מתיש. ישנן קהילות שניסו לבצע ביזור של דחיקת תוכן מעצבן החוצה (למשל מנגנון המודרציה של slashdot) אבל לכל שיטה כזו יש את החסרונות שלה, וכמו שאמר לי פעם מישהו חכם "אין פתרונות טכנולוגיים לבעיות אנושיות". אז מה מציע דוקטורוב? הוא ממליץ על שיטה שהמציאה תרזה נילסן היידן (Teresa Nielsen Hayden), אותה הוא מגדיר כ"לוחשת לטרולים" על משקל "לוחשת לסוסים". השיטה היא פשוטה למדי וניתנת לאוטומציה די בקלות: במקום למחוק תגובות של טרולים, היא מסירה את אימות הקריאה (AEIOU) מהתגובות שלהם, והופכת את קריאת אותן תגובות לקשה מאוד. הרעיון הוא שהתגובה נשארת על כנה, אך קריאתה הופכת לאיטית מאוד, מה שנוטל חלק ניכר מעוקצה. באנגלית זה נקרא disemvowelling: משחק מילים על "הוצאת התנועות" ו"הוצאת המעיים". אין לי תרגום מוצלח עד כה למונח, מה שמשאיר אותי עם "טרול אהוי" – טרול ואותיות אהו"י.

האם השיטה הזו תעבוד בעברית? כנראה שבהצלחה פחותה, כי עברית היא שפה מנוקדת שבה יש פחות אימות קריאה מאשר באנגלית הלא-מנוקדת, וגם קשה לדעת מתי אות אהו"י היא עיצור ולא אם קריאה. אבל אולי זה לא משנה לתוצאה הסופית? הבה נבדוק. הנה המשפט הראשון של רשומה זו, ללא אותיות אהו"י:

בסף שבע קרת ת ממר של קר דקטרב (דרך קנספצ) על דרך צרתת לדחק טרלם חצ מקלת מקנת.

לא רע. אולי כדאי לאמץ את זה לאייל הקורא, כמו שהיה לנו בעבר את "אי השדים" (שבוטל)?

ד"ר מיכאל בירנהק כותב על פסק הדין שפורסם השבוע בעניין על השולחן נגד אורט. בסוף הרשומה הוא כותב:

יש חשש שההליך של "הודעה והסרה" ינוצל לרעה. כל מי שלא יאהב דבר מה שנכתב עליו יתלונן מיד וידרוש הסרה של החומר, בטענה שהוא פוגע בזכויותיו. במקרים שבהם יש פגיעה בזכות, אין כל בעיה. אבל, במקרים רבים לא תמיד ברור אם הזכויות נפגעו. למשל, במקרה הנוכחי, לא ברור מה היקף הזכויות שיש או אין במתכון. במקרים אחרים, יתכן שמדובר ב"שימוש הוגן", נושא שבתי המשפט מתקשים בו לא מעט, ובוודאי שספקי השירות יתקשו בו.

פגיעה בזכויות יוצרים היא טיעון טקטי אחד כדי למנוע ביקורת. טקטיקה אחרת שיצא לי להיתקל בה, במסגרת היותי עורך באייל הקורא בהקשר של בקשות "הודעה והסרה" היא טענה על הוצאת לשון הרע.

רשת האינטרנט בכלל, ומנועי חיפוש במיוחד, יצרו מצב חדש. בעולם האמיתי אפשר לומר משהו רע על מישהו. יכול להיות שאף אחד בכלל לא ישמע את זה. אפשר גם לפרסם דברי בלע על מישהו בכרוז ולתלות את הכרוז במקום ציבורי, או לרסס את הדברים על קיר, אבל גם כאן החשיפה היא מוגבלת. גם אם הוצאת לשון הרע תופיעה בעיתון או בכל התקשורת האלקטרוניים המסורתיים, הרי שהאמרה השחוקה על עטיפת הדג בעיתון של אתמול חלה עליהם.

אבל אם מישהו כתב עליך משהו באינטרנט, זה נשאר שם (עד שזה יוסר). וכל מי שיחפש את שמך עשוי להיחשף, בתקציר תוצאת החיפוש המלווה את הקישור, לנאצות שנואצת בהן, לביקורת המוצדקת או שמא לא מוצדקת, לאמיתו או לשקרים. מימד המקום המוגבל (כמו בתליית כרוז) הפך ללא מוגבל – בכל מקום בעולם, מי שיחפש את שמך, יגיע לאותן תוצאות. גם מימד הזמן המוגבל (כמו בכתבה בעיתון) הפך ללא מוגבל – מה שפורסם וקוטלג במנועי החיפוש נמצא שם עד אשר יוסר, וגם אז יעבור פרק זמן מסוים עד אשר מידע יוסר מהמטמון של מנוע החיפוש. במובן זה רשת האינטרנט אכן הצליחה להשתחרר ממגבלות הזמן והמקום. אם כתבו עליך משהו שלילי, וזה מופיע באחת מעשר תוצאות החיפוש הראשונות, מצבך לא טוב. זוכרים את הרשומה של שרית על פיירפוקס ו"סלע יוניברסיטי"? חיפוש בגוגל כעת מעלה בעשר התוצאות הראשונות הן את הרשומה שלה בנושא, והן את הרשומה של גדי, תחת הכותרת "אל תיקחו לעבודה בוגרים של “סלע יוניברסיטי”". טוב לסלע יוניברסיטי זה בטח לא, ולא משנה אם תצטטו כאן את "לא משנה מה יכתבו עלי העיקר שיאייתו את שמי נכון".

כעורך במגזין מקוון נתקלתי כבר כמה פעמים בבקשות להסיר תוכן שפורסם בתגובות קוראים אצלנו בשל טענות על לשון הרע (הנה דוגמה). אלו טענות שלא קל לעורך להתמודד איתן. יש מכלול של אינטרסים שיש לאזן. מצד אחד, כבמה חופשית לתגובות אנחנו לא רוצים להתקפל בכל פעם שמישהו מנופף מולנו, בצדק או שלא בצדק, בחרב לשון הרע – התקפלות כזו תגרום למגיבים לנטוש אותנו, ותעודד דרישות להסרת ביקורת לגיטימית. מצד שני, מדוע שנהיה במה לטענות שקריות? העובדה שלמישהו יש מקלדת וחיבור לרשת לא הופכת את דבריו לדברי אלוהים חיים. מצד שלישי, אין לנו, כמגזין שפועל בהתנדבות, לא את הכלים כדי להכריע מי צודק, ולא את המשאבים הכספיים או את הזמן הפנוי כדי להגן בבית משפט על זכות הביטוי של המגיבים אצלנו.

שרית וגדי אחראים על הרשומות שכתבו. אבל אנחנו באייל, כעורכי מגזין מקוון, כנראה גם נושאים באחריות כלשהי מרגע שהודיעו לנו על תגובה פוגענית (לפחות הפסיקות בענייניהם של בורוכוב וסודרי הסירו מאיתנו את האחריות לתגובות שלא נשלחה לגביהן הודעה מפורשת, ותודה להלמו שגם סיקר את פסק הדין הנוכחי). אז מה לעשות בסופו של דבר? כנראה שהתשובה היא ספציפית לכל מקרה, ועלינו להיוועץ, באופן פרטיזני, עם בעלי השכלה משפטית ולשטוח בפניהם את פרטי המקרה הספציפי. ועל כל מקרה, לא מזיק להשיג התחייבויות מהקוראים לעזרה במימון הגנה משפטית במקרה הצורך… (וכדאי גם לקרוא את התגובה של טל).

ומה צריכים לעשות בתי המשפט בנושא? אני רוצה להציע את מבחן "עמוד התוצאות הראשון" או "עשר התוצאות הראשונות". לא בדקתי את הקביעה שאני הולך לתת כאן בספרות האקדמית, אבל לתחושתי, חלק ניכר מהגולשים שמשתמשים במנועי חיפוש לא עוברים את רף עמוד התוצאות הראשון (אשר מכיל, בגוגל לפחות, עשר תוצאות). בתחילת הרשומה כתבתי על הסרת מגבלות הזמן והמקום על הוצאת לשון הרע ברשת. אני מציע להתייחס למבחן "עשר התוצאות הראשונות" כמבחן לפומביות הביטוי. אם משהו מופיע רק בעמוד התוצאות השני ואילך, אזי אותה הופעה לא תיחשב לפומבית דיה כדי להצדיק הסרה בשל לשון הרע. אני חושב שההצעה שלי מאזנת בין האינטרסים השונים. מצד אחד, לבעלי אתרי תוכן יש אינטרס שהאתר שלהם יופיע "גבוה" בתוצאות החיפוש, אך בכך הם מסתכנים בדרישה להסרת תגובה אם יש בה משום לשון הרע. מצד שני, למי שחש עצמו נפגע יש אינטרס שהפגיעה בו לא תופיע בעת חיפוש שמו במנוע חיפוש, אבל הוא נאלץ לוותר באותם מקרים בהם התוצאה הפוגעת לא קופצת מיד אל העין אלא נדרשות פעולות דפדוף נוספות כדי להגיע אליה.

אני לא משפטן, כך שאיני יודע אם המבחן שהצעתי מכסה את התנאים בעבירת לשון הרע (ויכול להיות שפספסתי לגמרי). אבל אני חושב שההצעה שלי הוגנת.

הפתיל הזה באייל הקורא הזכיר לי מחשבה שמתרוצצת אצלי בראש כבר הרבה זמן, על ההתמודדות שלנו עם עמדותיהם של אחרים. בפתיל קישר רון לאתר שעוסק בסרט המתוקשר של אל גור "אמת מטרידה". בתגובה מישהו קישר לאתר של תוכנית טלוויזיה שעסקה בתגובה לטענות בדבר התחממות כדור הארץ. רון (אשר בדרך כלל מזוהה באייל עם המצע של מפלגה הדמוקרטית של ארה"ב, שאל גור, כידוע, היה מועמדה לנשיאות ארה"ב בשנת 2000) בתגובה ענה משהו בסגנון "אני מעדיף לא לקחת סיכון כשזה נוגע לעתיד העולם" ובתגובה נענה בטיעון מראה קלאסי, אשר תוכנו היה בערך "כן, ואני תמכתי במי שהעדיף לא לקחת סיכון כשזה נגע להימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק".

הדיון הזה נסחף במהירות למקום אליו נסחפים דיונים פעמים רבות: טיעונים עקיפים במקום התמודדות ישירה עם הטיעונים של עמיתך לדיון. זה יכול להתבצע בטכניקות שונות ומשונות: החל בניסיון לערער את אמינותו של הדובר, דרך תיוג הדובר בתגיות שונות אשר מייתרות את הצורך לענות לו, מסמוס אינסופי של הדיון והיטפלות לפרט קטן ודרכו פסילת כל הטיעון בעקיפין, כלה בהעברה של הדיון לתחום אחר וזניחת הטיעונים המקוריים.

מה היה אומר על זה טוליפ?

דוגמה בולטת לדעתי של טכניקה שכזו היא פרשת דליק וכלובי הדגים. במשך שנים היה דליק וליניץ מזוהה עם מאבקים למען איכות הסביבה, והיה אחד השותפים למאבק לסילוק כלובי הדגים ממפרץ אילת. אחד מחבריו טען בפניו שהוא אוחז בעמדה לא נכונה ולא מבוססת, והוא נפגש עם מנהלי חוות הדגים אשר שטחו בפניו את טיעוניהם, צלל מתחת לכלובים, והתרשם המצב אינו כפי שחשב קודם. הוא ביקש תשובות לתהיות החדשות שלו מפרופ' יוסי לויה, וזה שלח לו חומר תגובה. וליניץ מספר שהוא המשיך לחקור את העניין והשתכנע שהצדק הוא דווקא עם המגדלים ולא עם התומכים בסילוק חוות הדגים. הוא הגדיל לעשות ותרם את קולו לקמפיין נגדי של בעלי חוות הדגים בו הוא אומר: "מסתבר שטעיתי!".

אני לא ממש מבין בכל העניין הזה של כלובי הדגים, ואין לי את הכלים לשפוט האם טיעוני מנהלי חוות הדגים אכן משכנעים. אבל נראה שאת חלק ניכר מבעלי העניין השאלה העובדתית לא מעניינת, והם נוקטים באותן טכניקות שתוארו לעיל. החלפת צד המתרס שביצע וליניץ סימנה אותו באות קלון אצל חבריו לשעבר. רכז החופים של החברה להגנת הטבע, ניר פאפאי, אשר גייס בזמנו את וליניץ להוביל את הקמפיין נגד כלובי הדגים באילת אומר בכתבה: "אני לא רוצה להשתמש במלה בגידה, אבל זו בהחלט הרגשה של ניצול". רחלי תדהר מ"מגמה ירוקה" אומרת: "זה כואב, זה ממש עצוב לי. איך לומר את זה, הוא לא חבר שלנו יותר. הרי רק לפני שבועיים הוא עמד עם פעילים ירוקים בהפגנה למען סימון על מוצרי מזון שמהונדסים גנטית. [ש: ומה יקרה אם הוא יבוא להפגנה הבאה?] אני אגיד סחתיין על האומץ, אבל הוא לא יתקבל באהבה. אני לא יודעת אם יגרשו אותו, אבל אני יודעת שיש הרבה מאוד אנשים שלא רוצים לראות אותו דוחף בעתיד שום דבר ירוק". מאוחר יותר, בתגובה לשאלה "עדיין, זכותו לשנות את דעתו, וגם לומר אותה בקול" היא עונה: "כן, אבל זו שאלה של ווליום. הוא יודע שאין לנו איך להתמודד עם קמפיין של פרסומות בסדר גודל של ערוץ 2 וברדיו כל חמש דקות. אדם יכול גם לשנות את דעתו בשקט. אולי בעוד שנה הוא פתאום יגיד 'אופס, שיניתי את דעתי, וזה דווקא טוב לאכול מזון מהונדס'? איך אפשר לסמוך עליו?". עו"ד יריב אברמוביץ', מנכ"ל "צלול" אומר: "הוא החליט ככה, ואחר כך החליט אחרת. בסדר. הוא שחקן מקצועי, פרצוף יפה וחביב שמאחריו עומדים כרישים גדולים, הכרישים שמאחורי הדגים, ששלחו אותו למרכז הזירה. מישהו עושה בו שימוש". בקרב גולשים אנונימיים (או בעלי זהות וירטואלית) בפורום איכות הסביבה היו התגובות בוטות יותר:

"אני רוצה לצטט שיר: היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם", מסר לו גולש אחד; "אתה אדם כל כך מוכר וכל כך אהוב, שהייתי פשוט בהלם", דיווח אחר; "אתה הוא ההוכחה המאלפת להתקרנפות ומכירת הנפש בפני הכסף", הטיח "זיו"; ואילו הגולש תובל הציג בצורה ישירה את השאלה שמעסיקה את כל ירוקי ישראל בשבועיים האחרונים: "האם אתה מוכן להעיד בבית משפט תחת שבועה שלא קיבלת כסף עבור הקמפיין הנוכחי?"

(וליניץ הצהיר שהשתתף בקמפיין הנגדי בהתנדבות ולא קיבל עליו תשלום כלשהו)

אז מה יש לנו כאן? כל הדוברים צריכים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי שיצר אצלם וליניץ. הם עושים זאת על ידי פנייה לרגש ("בוגד"), לחץ חברתי ("הוא לא חבר שלנו יותר"), טיעוני צורה במקום טיעוני תוכן ("הוא יודע שאין לנו איך להתמודד עם קמפיין של פרסומות בסדר גודל של ערוץ 2 וברדיו כל חמש דקות"), ערעור אמינות ("אולי בעוד שנה הוא פתאום יגיד 'אופס, שיניתי את דעתי, וזה דווקא טוב לאכול מזון מהונדס'? איך אפשר לסמוך עליו?"), רמיזה לכך שהוא אינו באמת מבין מה הוא עושה ("הוא שחקן מקצועי, פרצוף יפה וחביב שמאחריו עומדים כרישים גדולים, … מישהו עושה בו שימוש"), ורמיזה לשיקולים זרים אצלו ("האם אתה מוכן להעיד … שלא קיבלת כסף עבור הקמפיין הנוכחי?").

אני מודה שבחרתי את התגובות מהמאמר של אביב לביא במגמתיות מסוימת, ואיני יודע מה היו התגובות המלאות של הדוברים לפני שנקצצו ונערכו לפורמט של כתבה, אבל בולט בהן דבר אחד: אין בהם התמודדות ישירה עם הטיעונים אשר שיכנעו את וליניץ. יש בהם מידה רבה של שכנוע עצמי, של דבקות במטרה, אבל אין בהם עיסוק בעובדות, בשאלות מדעיות, בניסויים, מחקרים וכו'.

גם את האמת צריך לנער מדי פעם, או We hold these truths to be self-evident

הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל אמר שהאמת מאבדת את כוח השכנוע שלה כאשר היא נזקקת לכוח הזרוע. הטיעונים לעיל, כמו כל הטכניקות השונות אשר עוקפות את ההתמודדות הישירה עם הטיעונים של בן שיחך, הם סוג של הפעלת כוח הזרוע לצורך זה – הם מנסים להפעיל כוח (במובן הפוקויאני של המלה, אני מקווה שאני לא חוטא למושג כאן) כדי להגן על האמת שבה אתה מחזיק. מיל אמר דבר נוסף: ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת. דהיינו, ההתמודדות הרטורית העקיפה פגומה באופן אינהרנטי בכך שהיא מניחה אפריורית שהעמדה שבה מחזיק הדובר היא אמת מוחלטת, ושוללת את האפשרות להשתכנע מטיעוניו של בן השיחה ואימוץ עמדתו. (זה מזכיר לי במשהו את פתיחת הסרט "ישנוני" של וודי אלן (זהירות, ספוילר!) שבה מיילס מונרו, שניהל חנות מוצרי בריאות בגריניץ' וילג', מתעורר בעתיד והמדענים שהפשירו אותו ממליצים שיעשן סיגריה, שכן במרוצת השנים התברר שהניקוטין יפה לבריאות).

החיסרון עבורנו כצופים מהצד בדיונים כאלו, כאשר איננו מחויבים לצד זה או אחר, הוא שאנו מפסידים את הדבר החשוב ביותר: את ההתמודדות בין העמדות. בחינת הנחות היסוד שלהן, את ההשוואה ההוגנת של היתרונות והחסרונות שלהן, וכו'. במקום זאת, אנחנו מקבלים את מה שהיה בדיון באייל הקורא בין רון לאלמוני (ושקורה פעמים רבות גם בדיונים אחרים) – סטייה מהדיון בנושא שעל הפרק ובריחה לטיעונים טפלים, במקום התמודדות ישירה.

האחיזה בעמדה חשובה עבור מי שמגויס למען מטרה מסוימת אשר נזקק למחויבות רגשית לעמדה אותה חשוב לו לקדם. האמונה בצדקת הדרך היא כלי חשוב לגיוס תעצומות נפש ולהפעלת מנגנונים כמו אלו שתוארו לעיל, אשר מאפשרים למגויסים למטרה לפסול עמדות סותרות גם מבלי להתייחס לנימוקים שמאחוריהן. אולם ראוי שאנשים נבונים (שאינם סתם מהדהדים) יעצרו מדי פעם לבחון את הנחות היסוד שלהם וינטרלו את אותם מנגנוני הגנה. אולי הם יגלו שכמו דליק, מסתבר שטעו. לקרוא למי שהשתכנע בעמדה ההפוכה לשלהם "בוגד" עוזר ללכד את השורות וליצור לחץ על אחרים לא לבחון שוב את הנחות היסוד, אבל אין בין זה ובין האמת שום דבר.

מכירים את המהדהדים? בטח שאתם מכירים אותם. כמעט כולנו מהדהדים. גם אני לפעמים מהדהד. אנחנו שומעים משהו, או קוראים משהו, וחוזרים עליו במקום אחר, בלי להוסיף עליו משהו משלנו.

לא תמיד אנחנו בודקים את אמינות המידע אותו אנו מהדהדים. פעמים רבות אנו סומכים על המוניטין של המקור אותו אנו מהדהדים. ישנם מהדהדים שמתאפיינים בהערצה עיוורת למקורות שלהם, ומציפים את הרשת בהדים. אבל אז נתקלים המהדהדים באנשים אחרים. אנשים שאוחזים בדיעות מנוגדות, ואולי אפילו טרחו לברר את העובדות, וגילו שההד הוא של עובדה לא נכונה. היתקלויות שכאלו מובילות לעתים לזעם אצל המהדהדים, אשר עולמם קורס עליהם בזעיר אניפין: מקורות הסמכות שלהם עורערו, ועל כן הם נמצאים במצב של חוסר יציבות, איתו הם עשוים להתמודד בתחילה באמצעות תגובה "אלימה": תקיפת מערער המוניטין, באופנים שונים. אולם אם המערערים איתנים מספיק בדעתם, הם יכולים להביא את המהדהדים לשלב השני (אם המהדהדים לא פרשו בשלב זה מהדיון): השלמה של המהדהדים עם תמונת העולם השונה, והתנצלות. מהדהדים נצחניים במיוחד ינסו לשמר את תמונת העולם שלהם על ידי סינתזה שלה עם העמדה המנוגדת על ידי בריחה לקבוצת מקרים ספציפית ויצירת אווירה כי המקרים הספציפיים הם החשובים והעיקריים, וכו'.

עם זאת, אני חושב שהמהדהדים לא יפנימו, בדרך כלל, את הביקורת על מקורות הסמכות שלהם וימשיכו לתפוש אותם כעוגני מציאות ותפישת עולם. ידרש ערעור מתמשך ועקבי כדי לגרום למהדהדים להחליף את מקורות הסמכות שלהם.

אתמול הגבתי למאמר מרווחה לקפיטליזם, הלכה למעשה של גיל חורב ב-NRG. מאוד הכעיס אותי המשפט "כנראה שבכל כנסת יקום לעובדים צורר חדש, שינסה להגביל את זכותם הדמוקרטית הבסיסית לשבות כנגד מי שרוצה לפגוע בהם.". מי שלא אוחז בדעות מרקסיסיטיות/סוציאליסטיות הוא צורר? (גם הביטוי "קפיטליזם חזירי" מעלה לי את הסעיף). האם גיל חורב לא יכול להתבטא בלי התלהמות שכזו?

אז עשיתי את מה שהרגשתי כדבר הראוי לעשות: השארתי תגובה שבה הבעתי בנימוס את דעתי לגבי השימוש במלה "צורר" והבעתי צער על כך שעברה את הרף של עורך המאמר. הקלקתי על "שלח", ומאז – יוק. התגובה לא עברה את רף הפרסום של המערכת.

שלושת אתרי החדשות המרכזיים: ynet, הארץ ו-NRG מבצעים סינון של תגובות, עד כמה שאני יודע. דהיינו, תגובות מתפרסמות רק לאחר שעורך באתר אישר אותן לפרסום. כל זמן שלא שזפה עין עורך את התגובה, היא ממתינה בתור התגובות. מרגע שנשלחה התגובה, אין לדעת מה יעלה בגורלה. התגובות שלא עברו את הרף נשלחות לתהום הנשיה. אין לנו, כציבור, דרך לראות מה היה שם. אני מניח שחלק ניכר מהתגובות שלא עוברות את הרף לא עוברות אותו בצדק. אבל יש בטח גם תגובות שלא עברו את הרף מסיבות לא-ענייניות.

אולי היום יש בכל זאת בידנו דרך לדעת מה קורה שם ולערוך ביקורת ציבורית על מנגנוני הסינון של אתרי התוכן? הנה הצעה. חלק מגולשי השואש בטח כבר מכירים את Greasemonkey – אותו תוסף שמאפשר לשנות את מראה האתר (ולתקן, באופן חלקי, את בעיות הקידוד של אתר "הארץ"). אולי יקום מישהו ויכתוב סקריפט Greasemonkey אשר יעשה שני דברים:

1. כשמישהו שולח תגובה לכתבה/מאמר, הסקריפט יגרום לכך שהתגובה תישלח גם לשרת (שמישהו יתרום לצורך העניין), בו יאוכסן עותק של התגובה שנשלחה
2. בעת הצגת מאמר לקוראים, הסקריפט יוסיף את כל התגובות למאמר/כתבה שנשמרו בשרת אך אינן מופיעות בו/בה

(או, אם להיות נבזי, הכלב המושך את עצמו ברצועה שלו)

על עלייית מעמדה של ההסדרה העצמית בקהילות הווירטואליות ברשת בעברית. זהו הפרק חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה שכתבו ד"ר קרין ברזילי נהון ופרופ' גד ברזילי, אשר מופיע בספר שקט, מדברים! : התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל בעריכת ד"ר מיכאל בירנהק. אני ממליץ עליו.

(גילוי נאות: יש ברשותי עותק של הספר שקיבלתי בחינם)

אחרי שעתיים החלטתי לסגור את אפשרות התגובה לרשומה הזו, שכן לא נראה לי שלמישהו ממילא יהיה מה לומר עליה. כמה דקות אחר כך הגיב צפריר (בלית ברירה) ברשומה הקודמת לה.

ישנם בלוגרים שסגרו את הבלוגים שלהם לתגובות באופן קבוע, כמו למשל נעמה כרמי, יהודה בלו ואורית קמיר. אחרים סוגרים לפעמים רשומות ספציפיות לתגובות, כמו למשל מתי שמואלוף (אם אני לא טועה). אצל חנן פשוט קשה להגיב, כי צריך לשלוח טרקבק או לכתוב לו דואל (אגב, חנן, שלחתי לך דואל בקשר לרשומה על השופרסל). באייל הקורא חסמנו פעם אחת (עד כמה שאני זוכר לפחות) מאמר לתגובות.

חסימת רשומה לתגובות היא צעד לגיטימי. העובדה שמישהו בחר לפרסם משהו באינטרנט לא כרוכה באיזה חוזה לא כתוב שמחייב אותו לאפשר זכות תגובה באותו מקום, למרות שהתגובות והטוקבקים הפכו לחלק כמעט בלתי נפרד מחיינו. אני מניח שיש לא מעט אנשים שהמחשבה על החוזה הלא כתוב הזה ועל הביקורת אותה הם עלולים לספוג מרתיעה אותם, אבל לא חושבים על האפשרות לסגור רשומה לתגובות. חשוב לזכור שהכלי הזה נמצא שם, גם לאותן פעמים בהן הדיון התדרדר וחשוב לעצור אותו כדי להציל את מה שנשאר ממנו.

תהיה זו טעות לחשוב שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי. חופש הביטוי ברשת אין משמעו שלכל אחד מותר להגיד כל דבר בכל מקום שהוא רוצה, וספציפית: זה לגיטימי בהחלט שאכסנייה מסוימת ברשת תחליט שהיא לא מעוניינת בפנינים היוצאות ממקלדתו של פלוני אלמוני. חופש הדיבור ברשת משמעו שמותר לכל אחד להקים אתר ולומר בו את מה שהוא רוצה, כולל ביקורת רצחנית על אחרים, בצירוף קישורים מתאימים.

אז מה הלקח שלי מהמקרה הנוכחי? מסתבר שגם אם אתה בטוח שלאף אחד לא יהיה מה להגיד על רשומה מסוימת, באים המגיבים וטופחים לך על הפנים. ואולי טוב שכך.