אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

הרבה זמן לא כתבתי כאן, וזה לא שאין לי מה להגיד. שילוב כזה של עומס והזרז הנכון שיגרום לי לשבת סוף-סוף ולנסח מחשבה בהירה, ובעיקר הרצון לענות תשובה הולמת להערות שנכתבו כאן וטרם עניתי עליהן.

שחר כתב פעם על "פוסטנציאלים" – אותם רעיונות לרשומות (כן, פוסטים. אני מתעקש לקרוא להן "רשומות" בעברית) שמתגלגלים בראש ומתחננים לצאת, אבל לא זוכים בינתיים לראות אור יום. הבעיה הגדולה עם אותם פוסטנציאלים היא שהם/הן נשכחים אם לא רושמים אותם, ונעלמים בתהום הנשייה.

אז על מה אני רוצה לכתוב? על ארבע גישות לאתיקה וסוגיית היש/אין משתמטים ולמה זו לא השאלה, על רפלקסיה (שוב), על הנטייה שלנו להשליך על אחרים את מערכת הערכים שלנו, על הביקורת שלי על מושגי התודעה הכוזבת והצרכים הכוזבים, על ה"זועמים" ועל הצורך הלא-מסופק שלי למצוא עמדות קצת יותר מורכבות ופחות חד-ממדיות בכתיבה בעברית, על למה בעצם אנחנו טורחים להתווכח אחד עם השני והאם מישהו בכלל השתכנע מזה אי פעם, על העיר שלי – חיפה – עיר יפה ומעניינת, ו… היי, היו לי עוד המון רעיונות. לאן הם נעלמו? אוף…

כנראה שאין ברירה. אני אכתוב על פייסבוק. הרבה יותר קצר, ומצריך קצת פחות השקעה.

משהו שכתבתי אצל אח"י דקר:

רק על עצמי לספר ידעתי: אני כותב כי נמאס לי מפלטפורמה קודמת שהייתי בה (האייל הקורא). אין כמעט קשר בין הכתיבה שלי לתחום העיסוק העיקרי שלי, ואני בטח לא מנסה לקדם את עצמי בעזרת הבלוג למקום כלשהו. הכתיבה שלי היא סוג של relief ("שחרור" בעברית לא מעביר את המסר הראוי, לדעתי) של רעיונות שמתגלגלים לי בראש, לרוב בתגובה לענייני היום, ובעבר הצטערתי שלא העליתי אותם על הכתב והם נמוגו. לכן, אני לא מרגיש מחויבות לפרסום יומיומי, לשמירה על קשר הדוק עם הקוראים או לכתיבה ממוקדת. הבלוג שלי הוא קודם כל שירות לעצמי, לא לקוראים. שירות לצורך שיש לי להרהר בעניינים שברומו של עולם, אבל לפעמים גם בתחתיתו. ואם למישהו יש משהו להגיד על זה – תפאדל, למה לא.

דווקא בעיית הכתיבה האיכותית מטרידה אותי. יש לי הרבה דברים שאני רוצה לכתוב (כמו רשימת ה"פוסטנציאלים" של שחר מ"תודעה כוזבת"), אבל אין לי זמן לשבת ולנסח אותם בצורה בהירה ומסודרת, אז אני נמנע בינתיים מלכתוב אותם.

(הזכויות על הכותרת שייכות לדובי)

בתגובה לרשומה שלי אתמול הצעתי קצת רפלקסיה. אין תרגום עברי קולע למונח הזה. הכוונה שלי במקרה זה היא לאותה פעילות של מדעי החברה: התבוננות על ההתנהגות שלנו וניסיון למצוא את החוקיות ואת התפקידים (roles) שאנו משחקים בסיטואציות חברתיות.

אני חושב שיש משהו שקצת מקומם אנשים בלהיות מושא רפלקסיה (או להציג שותפים אחרים לסיטואציה חברתית כמושאי רפלקסיה). ראשית, התבוננות נתפשת אולי כמשהו שעושים על חיות בר במישורי העשב באפריקה, ולא על בני אדם, והורדת אדם למדרגת חיה יכולה להיתפש כסוג של השפלה. אבל יש לדעתי סיבות עמוקות יותר.

כשמציגים לאנשים את התנהגותם, או את התנהגותם של אחרים במונחים הללו, פתאום נשלל ממושאי הרפלקסיה חלק מהחופש, שכן נרמז שהתנהגותם מוכתבת מתפקידים שלקחו על עצמם. שלילת החופש מלווה גם בשלילת האוטונומיות. אם מישהו פועל מכוח תפקיד שהוא משחק, הרי שוויתרנו במשהו על הבחירה החופשית כהסבר להתנהגותו, מה שמלווה בעיקור מסוים של מושג האחריות והאשמה.

פעם קראתי באייל הקורא תגובה של מישהו שאמר "להבין פירושו לסלוח". מסתבר שמדם דה סטאל (עוד עליה יש כאן) אחראית על הביטוי הזה. רפלקסיה, לדעתי, היא פעולה שמובילה להבנה. אני חושב שלפעמים אנשים לא רוצים להבין, כי הם חשים שאז לא תהיה להם ברירה אלא לסלוח, להקל באחריות, לוותר על חלק מהאשמה, וכו'. זאת כיוון שבהבנה שתיארתי לעיל יש סוג של דטרמיניזם. אפשר לפרש אותה כאילו לשחקן בסיטואציה מסוימת לא היתה ברירה (או ברירה מועטה) אלא לשחק את התפקיד שיועד לו. ואם הוא בסך הכל שחקן שפעולותיו מוכתבות לו, איזו משמעות מוסרית אפשר לייחס להן?

לכן, הרפלקסיה עושה דבר נוסף. היא מעקרת את מושגי הטוב והרע. ההתבוננות, כפעולה מחקרית, צריכה להיות מנותקת מערכים. החוקר הצופה לא צריך לשפוט את מושאי הסתכלותו, לשבט או לחסד, אלא לתאר את מעשיהם, ולנסות למצוא בהם חוקיות. אבל אנחנו, בסיטואציות החברתיות, חושבים במונחי טוב ורע. לכן, כשמישהו בא ומוציא החוצה את הטוב והרע מהמשחק, אני חושב שזה מעמיד אותנו במבוכה ומכעיס אותנו, כאילו חשפו את הקלפים שלנו.

אבל יש גם תועלת רבה ברפלקסיה. היא מאפשרת לנו להכיר טוב יותר את עצמנו ואת אנשים אחרים. רפלקסו. רפלקסו הרבה.

בעקבות דיונים שבהם השתתפתי אצל חנית ונדב, ודיונים אחרים שבהם לא השתתפתי (קישורים שם) אני רוצה לעשות, ולו רק לעצמי, קצת סדר במחשבות על כל נושא הפרסומות, תשלומים ולהציע הצעה.

אין לי בעיה עם פרסומות בבלוגים (לאחרים יש, ועל כך הכבירו מילים). יש לי בעיה עם תופעת ה"יורים ובוכים" סביבן. נדב חושש מהשפעה של איזה אלמנט ערטילאי, ומההשפעה על הקורא (מישהו אמר "צרכים כוזבים"?). חנית יותר מדברת אלי, כשהיא כותבת על איזון: מצד אחד, היא כותבת כי היא רוצה לכתוב, מצד שני, יש לה הוצאות.

אז מה אני מציע? לא פרסומות. תרומות במיקרוקרדיט, אשר מוכרות יותר כ-PayPal. והנה הרקע להצעה.

בעבר לא נהנו האמנים ממעמד חברתי גבוה. חלקם היו זמרים נודדים או להקות תיאטרון נודדות, וחלקם חסו תחת כנפו של אציל, שהיה גם לעתים "פטרון האומנויות" אשר מימן את הוצאות מחייתם ויצירתם. היו גם אמנים שהתפרנסו מאומנותם, אך הם היו מיעוט, עד כמה שאני יודע. כך למשל היו וולפגנג אמדאוס מוצרט וגם אביו ליאופולד מוזיקאים שהועסקו אצל הארכיבישוף של זלצבורג. לחילופין, יכלו האמנים להופיע בפני הציבור (למשל, כתיאטרון נודד) ולהתפרנס ממעות שהניחו הצופים בכובע שהועבר לאחר ההופעה – מי יותר, מי פחות, ומי בכלל לא. במרוצת השנים, עם התפתחותו של מעמד בינוני, נפתחה בפני האמנים גם האפשרות לעסוק בהוראת אומנות.

אומנות לעם, מתוקצבת מכספי משלם המיסים, היא תופעה חדשה יחסית, והיא צמודה בדרך כלל לסלידה מהמבנה הקודם של פטרוני אומנות. וראו למשל הסערה שקמה כאשר ביקש סמי עופר לתרום 20 מיליון דולר למוזיאון תל אביב לאומנות תוך הוספת שמו לשם המוזיאון. המודל הכלכלי הזה משקף את מהפך העוצמה ומאבק ההגמוניה. שהרי יש את מי ששולט על ברז התקציב וקובע שכסף ילך לתקצוב מוזיאון זה ולא מוזיאון אחר, או ישיבה זו או אחרת, או לכל מוסד תרבות שחשוב לקבוצת כוח. כשמסירים את המסכה מעל המבנה הזה, משמעותו היא פשוטה: גם בעלי הכוח בממסד התרבותי מכתיבים טעם אומנותי ותרבותי מסוים לציבור לא סומכים עליו שיממן (מתרומות או רכישת כרטיסים) את מפעלי התרבות המועדפים על בעלי הכוח, ועל כן גובים מהציבור כסף בצורת מס ומחלקים אותו לאומנים מסוימים כדי לשקף את טעמם התרבותי. כמובן שחלק מהכסף גם זולג למפעלי תרבות שאינם של ההגמוניה (שהרי כדאי לזרוק כמה פרוסות מהעוגה למתנגדים כדי לכבות בקרבם את אש המרד).

אפשר לטעון שהמודל הזה, שבו האומן אינו מחויב לכאורה לספק את טעמו של הציבור, מעודד יצירה חופשית, חפה מצנזורה והתחנפות. אך תהיה זו טענה נאיבית למדי, שכן במודל הציבורי לפחות יש את כל הציבור שיחליט מה מוצא חן בעיניו ומה לא (ובתקווה תימצא אותה קבוצה של אנשים אשר תמצא את אומנותו של פלוני ראויה להערכה ולעידוד), בעוד שבמודל המוסדי קבוצה קטנה ועקיפה של אנשים, אשר נמצאת במוקד כוח, היא זו שמעלה ומורידה אמן זה או אחר. אפשר לטעון גם שהמודל הזה מעודד אומנות איכותית יותר, וחשיבה ארוכת טווח. כאן יאמר ליברטאריאן שכמוני שזה נכון, אבל כפיית מס על הציבור לשם כפיית טעם אומנותי או תרבותי זה או אחר פשוט אינה מוצדקת ואינה ראויה.

אז איך זה קשור לבלוגים? הבלוגוקוסמוס הישראלי לא כפוף לממסד ואינו מרוגלץ (אם כי אצל נדב נשמעה לרגע ההצעה למסות אותנו ולספק לכל אחד פלטפורמת בלוגים מכספי המס. בררררר…..), ואפשר להחיל עליו את מודל הפטרונות הרחב, אבל בצורה פתוחה הרבה יותר, כדוגמת להקת התיאטרון המופיעה בפני אנשי העיירה. עוד בראשית ימי ישרא-בלוג התנוסס הקישור "רוצה לתת לי מנוי פרו במתנה?" בבלוגים. דהיינו, מי שאהב את הכתיבה בבלוג מסוים יכול היה להביע את הנאתו על ידי תשלום קטן (ליריב חבוט) אשר איפשר לבעל הבלוג לשדרגו. אני מציע לכל אחד מכם להפוך למיני-פטרון ולהעזר בשירותי PayPal במקום הפרסומות אשר מעוררות כל כך הרבה אנטגוניזם.

אהבתם רשומה? תרמו שקל!

למה הדבר דומה? למופעי רחוב של להטוטנים שבסופם מועבר הכובע וכל אחד יכול לשים בו מטבעות כאוות נפשו (או לא לשים כלל).

אני מקווה שבזמן הקרוב יגויר תוסף PayPal ויתווסף כאן אצלי בצד. אם תאהבו את מה שאני כותב, תוכלו לתת לי שקל, או שניים (אם יש לכם חשבון ב-PayPal כמובן) או יותר, או בכלל לא. אני רוצה לערוך את הניסוי הזה במשך כמה חודשים ולראות אם הוא מצליח. הבנתי מתגובות שקראתי (שרית?) שבבבלוגויוניברס באנגלית זה עובד, ברמה זו או אחרת של הצלחה.

אבל אם להודות על האמת, אני חושב שהניסוי הזה יכשל. קהל הקוראים קטן מדי, הפלטפורמה הלא-עצמאית והחינמית גם לא תעודד תרומות, וזה עוד לפני שדיברתי על הסלידה, שיש לדעתי, מתרומה לכתיבה פובליציסטית (או אומנותיות, או, נו, אתם מבינים למה אני מתכוון) ולתרבות בכלל, שכן הורגלנו למודל המימון המוסדי המנוגד.

הייתי הבוקר בהלוויה של קרובת משפחה. יש לי הרבה מה לומר על האירוע, אבל לא אומר זאת כאן.

אני בטח לא הראשון וגם לא האחרון שמתלבט בין הפרטי לציבורי בבלוג. החלטתי להשתדל לא לערבב את הפרטי בציבורי יתר על המידה. אני חושב שזה לא הוגן לכתוב על בני משפחה ולחשוף אותם ברשת בלי שביקשו. גם לא כדאי לכתוב דברי שבח וביקורת עליהם. אולי הם פעם יגיעו לכאן ויקראו את שכתבתי עליהם? אלו תחושות יהיו להם בעקבות כך? למה להסתכסך? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?
אין כאן מניפסט מעמיק אלא משהו שלדעתי די ברור לכולם: זהו אחד החסרונות של כתיבה תחת שמכם וזהותכם החוץ-וירטואלית. אתם עלולים להגביל את עצמכם. אולי לא תכתבו על המשפחה, על מקום העבודה, על המעגל החברתי וכו'. כלומר, אתם יכולים לכתוב, אבל צריך להבין את הסיכון שאתם לוקחים על עצמכם.

אחרי שעתיים החלטתי לסגור את אפשרות התגובה לרשומה הזו, שכן לא נראה לי שלמישהו ממילא יהיה מה לומר עליה. כמה דקות אחר כך הגיב צפריר (בלית ברירה) ברשומה הקודמת לה.

ישנם בלוגרים שסגרו את הבלוגים שלהם לתגובות באופן קבוע, כמו למשל נעמה כרמי, יהודה בלו ואורית קמיר. אחרים סוגרים לפעמים רשומות ספציפיות לתגובות, כמו למשל מתי שמואלוף (אם אני לא טועה). אצל חנן פשוט קשה להגיב, כי צריך לשלוח טרקבק או לכתוב לו דואל (אגב, חנן, שלחתי לך דואל בקשר לרשומה על השופרסל). באייל הקורא חסמנו פעם אחת (עד כמה שאני זוכר לפחות) מאמר לתגובות.

חסימת רשומה לתגובות היא צעד לגיטימי. העובדה שמישהו בחר לפרסם משהו באינטרנט לא כרוכה באיזה חוזה לא כתוב שמחייב אותו לאפשר זכות תגובה באותו מקום, למרות שהתגובות והטוקבקים הפכו לחלק כמעט בלתי נפרד מחיינו. אני מניח שיש לא מעט אנשים שהמחשבה על החוזה הלא כתוב הזה ועל הביקורת אותה הם עלולים לספוג מרתיעה אותם, אבל לא חושבים על האפשרות לסגור רשומה לתגובות. חשוב לזכור שהכלי הזה נמצא שם, גם לאותן פעמים בהן הדיון התדרדר וחשוב לעצור אותו כדי להציל את מה שנשאר ממנו.

תהיה זו טעות לחשוב שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי. חופש הביטוי ברשת אין משמעו שלכל אחד מותר להגיד כל דבר בכל מקום שהוא רוצה, וספציפית: זה לגיטימי בהחלט שאכסנייה מסוימת ברשת תחליט שהיא לא מעוניינת בפנינים היוצאות ממקלדתו של פלוני אלמוני. חופש הדיבור ברשת משמעו שמותר לכל אחד להקים אתר ולומר בו את מה שהוא רוצה, כולל ביקורת רצחנית על אחרים, בצירוף קישורים מתאימים.

אז מה הלקח שלי מהמקרה הנוכחי? מסתבר שגם אם אתה בטוח שלאף אחד לא יהיה מה להגיד על רשומה מסוימת, באים המגיבים וטופחים לך על הפנים. ואולי טוב שכך.

עברתי לא מזמן מהיררכיה (די שטוחה) של נושאים לענן תגיות. היררכיה של נושאים מאפשרת שמות מתחכמים וארוכים. תגיות משדרות לי מסר של "קצר ולעניין", ושמות ארוכים נראים לא משהו שם בערן ענן. אני מקווה למצוא בקרוב זמן ולתקן את שמות התגיות בהתאם.

הכתיבה בבלוג יצרה אצלי מצב חדש: יש לי טובין חברתיים לתת. הטובין החברתיים הם תגובה וקישור בבלוגרול.

במאמרים שפרסמתי בעבר באייל הקורא חשתי חובה לענות לכל מי שהגיב. גם כאן, בבלוג, אני חש חובה דומה. ולכן אני משתדל להתייחס לכל מה שכותבים לי. האם אני גם אמור ללכת לבלוגים של המגיבים אצלי ולהגיב אצלם? כנראה שכללי נימוס הרשת (או כללי הנימוס הבלתי כתובים) דורשים משהו כזה, אבל אני לא בטוח (ועוד לא עשיתי את זה אצל כולם).

אבל יש עוד. באייל הקורא אין לנו, במוצהר, דף קישורים. כאן בבלוג ישנו הבלוגרול. בתחילה מילאתי אותו בכמה קישורים לבלוגים שנמצאים אצלי בקורא ה-RSS. אחר כך גיליתי שדובי פתח בלוג בבלוגלי, ולאחר שהגבתי בו, ראיתי שאני מופיע אצלו בבלוגרול. ואני אפילו לא ידעתי שהוא יודע. אז הוספתי אותו לבלוגרול שלי. אחר כך גיליתי שדובי פתח בלוג נוסף בבלוגלי. האם להוסיף גם אותו? האם להחליף את הקישור הקיים בקישור לבלוג החדש? דילמות קשות.

וזה לא הכל. יש לי כאן שני מגיבים די קבועים (עד כמה שאפשר לקרוא "קבוע" למשהו שקיים רק שבועיים): כרמית ומרק ק. האם עלי לגמול להם על ידי הכנסת קישורים לבלוגים שלהם לבלוגרול?

מי אמר שקל להיות מנומס ברשת, ולהתמצא בנבכי חוקי ההתנהגות הלא-כתובים? כנראה שאף אחד.

העיצוב הנוכחי של הבלוג אמנם נאה בעיני, אבל חסרות לי תכונות רבות (אתמול רציתי לקשר לתגובה למשל, ולא מצאתי קישור מתאים). אל תיבהלו אם עיצוב הבלוג ישתנה בימים הקרובים.